באור של יום, בחום צורב, עומד לו לבד הזאב. בין אלפי קולות ומשקי כנפיים עם צלילים חדים וצורמים שעוברים באזניים.
מוצא לו פינה מרוסקת, מאובקת בצל, פושט את בגדיו, מוחה את הדם מליל אמש מפיו ופניו. בפינה שקטה משלו זה עובד, רק עד שיחלוף החום הכבד.
בצהריי היום הוא הוא ניעור מחלום, חלום מפעם על להקה, חלום שרודף אותו וחותם בו מועקה כשאז בימים היה חלק מכוח ושלטון כשעמד לו הכוח לרצוח מתוך התקף שגעון.
עוטה על גופו פרווה נקייה ונשאר לו לבד ישוב בהמתנה.
בשעות בין ערביים, עת כל נפש מתכווצת בקרבה, נפשו שלו נהנית מבדידותה. נזכרת נפשו במנהיג שהיה, נזכר בגופו בזמנים שהייתה להקה.
עוד קצת של הזמן נשאר בצל האובד סתם לשכב, עד שגופו ונפשו מתחילים, חשים ברעב.
כשערב יורד, נעמד על רגליו, חושב בערגה על כל זאבותיו. הרעב מתגבר והוא חולם על תור הזהב, כן, תקופה שבא על סיפוקו מצייד ארנב. אבל עכשיו הנפש רעבה ואין ארנב או כל דבר אחר שיביא אותה על סיפוקה ומהר.
לילה יורד. השקט עכשיו כבר חד וברור, נותן למחשבות הזדמנות לנוח, להירגע, מרגיש שחוזר לזאבותו בהדרגה.
דופק יללה לירח מתוך הרגל וכוחו, כוח שדים חודר בו ומהתל.
חושף את שיניו, קורע עור וגידים מתבוסס בדם, לא בדמו. דקות יקרות מפז משכיחות את כאבו ואין דבר ואין מזור שמשביע את רעבונו.
בזמן דמדומים שב ופושט את בגדיו מבלי להרגיש את הצורך למחות שוב את הדם מפיו ופניו.
חיות פצועות מגיעות עד לפתח ביתו, עד אליו, בתחינה לסיום הייסורים רק שינעץ בהן את שיניו.
והוא זאב, מסרב, משאיר אחריו נשמות פצועות והולך בנימוס, משאיר אחריו חורבן ועכשיו הכל הרוס.
במקום של בוקר חוזר ונרדם, את פרוותו לא החליף וכולו מלא מדם, שומע משק כנפיים רבות, בראשו צלילם של כנפי מלאכים, אך הוזה והוא בגפו, אלו הם הנשרים שבאים ונוגסים בגופו.