על מוסר ומעבר

"מה שהזחל מכנה 'קץ העולם', מכנה המשיח 'פרפר'."

(ריצ'ארד באך)

זחל מתגלם ומתוך הגולם מתגשם לו פרפר.

מי שבוחר לחשוב כזחל תמיד יהיה מפוחד מהסוף הקרב ומשכך, תמיד יהיה סופו בלתי נמנע.

אתם שנמצאים כאן ובוחרים לחשוב כפרפר תמיד תמצאו התחלה חדשה ומקומכם בנצח מובטח.

להתגלם פירושו גם ללבוש צורה זה חלק מההוויה, ואז להתגשם כפרפר, להפוך למציאות, מימוש עצמי.

ההתגלמות הכרחית על מנת לממש את עצמינו.

כמו שאין חושך אלא העדר באור, כמו שאין קור אלא העדר של חום, כך אין באמת סוף אלא העדר של ההבנה שיש התחלה חדשה.

אין לנו טעם בלפחד מהתגלמות, בלפחד מסוף של דבר אחד, אלא להודות על מה שהיה ולהתרגש מההתחלה החדשה שמגיעה אלינו ותמיד לטובה.

ללבוש צורה חדשה, לממש את עצמינו, לחיות מציאות חדשה אותה אנו בוחרים לנו ולעוף עליה כמו פרפר.

ובשביל להיות פרפר צריך גם להתגלם לפעמים!

נהגתי בה בגסות, אמרתי לה שתלך ולא תחזור. היא נפגעה, עיניה כבו. השפילה מבטה והשכילה ללכת, היא לא חזרה והיא הייתה לי כל כך חסרה.

כמה פעמים במהלך החיים אנחנו פוגשים מלאכים? ככה פנים אל פנים? נקיים, טהורים, אוהבים? אני, ...אני פגשתי במלאך אחד שכזה ולכלכתי אותו, הו... אלוהים, כמה שאני לכלכתי.

שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים רחוק ממך וממה שנשאר ביני לבינך

נדמה היה לי שמרחק של אלפי קילומטרים יגדע, אך מוחי כמו גם ליבי התבדה.

הכי רחוק ממך שמותר ובכל זאת כמה מוזר, קרוב אלייך הכי שאפשר, נמצא עמוק בתוכך

מרגיש כל פעימה עמוק בליבך.

קרוב אלייך ממש כאילו את כאן לידי, לוחש אמת לעור התוף באוזנך, מעביר ידי בנפתולי שיערך.

קורא בלחש שוב ושוב בשמך ושוב לוחש אמת אחת, מוחלטת, לעברך ובלחש שנע אלפי קילומטרים, אינך מבינה מדוע לפתע הפנית את ראשך.

זה אני, אלפים של קילומטרים נסעתי, מרחקים של מעוף הציפור גמעתי, חציתי ימים, עברתי הרים, סופות של ברד ושל פחד חוויתי, ברקים של חזיונות ורעמים של חרדה להם לא קיוויתי.

בדרך, ברגעים שקולך כבר לא נשמע בראשי, ריח גופך נשאר נצור באפי וחיוכך, חיוכך הרגיע אותי.

חום גופך, הוא בדיוק משווע ממש כחום גופי אני מרגיש. כן, יודע, בחור רגיש. לובן צווארך קורץ לי בחן הו אלוהים עד מתי? אני מתחנן.

שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים קיוויתי שיהיו מרחק מספק, אז גם בפרספקטיבה של זמן ומרחק מסתבר שאני לא צודק.

ברחתי, עזבתי, נטשתי, ויתרתי, המשכתי, נסעתי. ברכב, באונייה בין הגלים, במטוס של ביוקר בין עננים וכל זאת נראה שבכדי שיהיה לי ברור, שאת ואני זה רק תחילתו של סיפור.

כן. נכנעתי, הבנתי, גם אחרי נסיעה של שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים שהם אלפיים מאתיים ארבעים ושש ועוד קצת מילין, המרחק בנינו הוא פשוט אפסי. הגיע הזמן נשמה, שגם את תתאפסי.

היי, את, בואי אליי לרגע לידי, בואי נדבר דוגרי על איך שאת ואני. בואי שבי לצידי בשיחה של ארבע עיניים שאבין מה באמת את רוצה, נשב על כוס יין.

את, שמשגעת לי את המחשבות, בואי רגע אחד לידי, מבטיח שלא תיכנסי לצרות. שבי לצידי, איחזי בידי ודברי איתי אמיתי, במזומן, שימי הכל על השולחן, נסי לשכוח מחלוף הזמן.

היי, את, שבין חדרי ליבי עברת חדר חדר, באחד השארת בלגן ובאחר עשית סדר. בואי עכשיו, כי עכשיו זה הזמן, עכשיו מתאפשר לנו לבחור לכאן או לכאן.

את, אם בבחירות אנחנו בוחרים לעסוק, אז תדעי שיכול לאהוב אותך מרחוק, לא לראות אותך יותר לעולם, כאילו משהו שלא קיים ולהמשיך מבלי לומר לך אף מילה, נושא אותך בליבי, בפי, בתוך תפילה.

את, רק שתדעי שהרבה יותר טוב ורצוי לאהוב אותך מקרוב, הכי קרוב שאפשר, להיות איתך מבלי לשים לב שהתחלף לו היום למחר, להיות לצידך, לשכון בליבך לתת לך מקום לשים בביטחון את ראשך, את נפשך.

את, תדעי שאני לא מוכן ופה כבר נכנס לאזור מסוכן, להיות אלייך קרוב קרוב מבלי שיש לי את האפשרות לאהוב, זה פשוט לא עושה לי טוב. לזה אני לא בנוי ובמידה לא מבוטלת מרגיש לי לגמרי הזוי.

היי, את, בואי עכשיו עד אליי, קחי יוזמה תערבבי את חייך בחיי. בואי לרגע אחד מיוחד ונישאר לנצח שניים בגוף אחד. ושלא שוב נתפספס, אומר לך בטון תקיף ונלהב, פשוט תזיזי את התחת ובואי כבר עכשיו.

חושב עלייך, את כל כך רחוקה ובכל זאת במרחק של שליחת הודעה.

פנייך, קווי גופך, דמותך, מטשטשים, כבר לא זוכר, כמו ציור צבוע בצבעים של מים תחת שמיים גשומים, הכל מתערבב בראש מבפנים.

בזיכרון אחרון חורט אותך בראשי, משלים קוויי גוף ופנים חסרים בעט דמיוני.

את רוך חלצייך, את מתיקות שפתותייך, הרגשתי, טעמתי ברגע קצר אחד, כל מה שהיה לנו, היה לרגע אחד בלבד ודי, רגע שלא הספיק לשנינו בוודאי.

כמו פרי שמבשיל פעם אחת בעונה, פעם אחת בשנה, היה לי העונג לטעום אותך ולחכות לעונה הבאה.

חושב עלייך, מפשיט אותך לאט בלילות, מביט בגופך הערום המדהים, כמעט נוגע ואת ואני רחוקים. ממש הפרעה, אבל עדיין במרחק הודעה.

משלים את קווי גופך בדמיון, מצייר אותם בעיפרון ומוחק ומצייר ומשאיר בזיכרון.

כותב מה נשמע, את עונה שטוב. שמח שיש ממך משוב,

שואל מה את מספרת ואת כבר מתחילה להיות אחרת.

עכשיו את אומרת את קצת עצובה, מרגישה פחות נוח לתת לי תגובה,

פתאום שוב חושבת עליו ומי אני בעצם שאפריע ללב מאוהב.

נזהרת בכל פסיק שנכתב, שחס וחלילה לא יהיה כאן מצג של שווא,

גם בפרטים את נזהרת, הולכת לאט לא ממהרת.

ורגע..הנה לא שמת לב והרשית לעצמך קצת לברוח, כן, לרגע אחד פתאום הרגשת ממש נוח,

אבל עוצרת בזמן, כל הכבוד אפילו שבעצם יש לך חשק לעוד.

לענות קצר את חושבת בין עצמך לעצמך ברוך ואז מתבאסת שבסוף יצא קצת ארוך,

אז כבר ממשיכה נפתחת, שואלת שאלת גישושון, נבהלת ואומרת שצריכה ללכת לישון.

אפילו מחייכת, פתאום קצת נמעכת, לא בא לך לוותר על העצב,

אז מספיק, את חותכת. מאטה את הקצב.

בלבד של אחר כך בונה מחשבה שאין עניין, עומדת בקשיחות מול עצמך,

מצד שני..זה הזמן המדויק, לעשות לך למען ליבך.

אתמול כששכבנו, הסתכלתי במראה הגדולה שבחדר,

נראינו שנינו כמתפללים תחת ייסורים קשים.

לרגע נפרד גופנו, במאית השניות התרגלתי לקור ולבדידות

וקשה היה לי לחזור לחום ולדביק.

כשגמרת וצעקת מבפנים, חשבתי לעצמי, איזו חיה מזויינת.

החיים והמוות קרובים אולי, האמונה והמין זהים זה ודאי, לכי ילדה,

דפקי על דלתות זרים, בטוח יהיה מי שיפתח.

פגשתי אותה בלוויה, לא ציפיתי שהיא תבוא, היא חיבקה אותי חזק במיוחד כאילו נוח היה לה לראות אותי שבור וחלש, הופתעתי מעוצמת החיבוק, היה בו משהו כל כך אמיתי עד שנראה מזויף ולא רציתי שתעזוב.

ליד הקבר הטרי, בזמן הלוויה היא החזיקה את ידי רעדה ומיררה בבכי, זה הקשה עליי להתאבל עם עצמי ובתוכי כעסתי עליה נורא.

כשחזרנו והתחלנו לשבת שבעה, הרבה אנשים באו ואמרו לי כל אחד בנפרד שלא אהיה מטומטם ושלא אעזוב אותה כי היא כזו מקסימה. היא באמת מקסימה. הצדקתי אותם.

בסוף היום החזירה אותי לביתי, בדרך אמרתי לה שנלך אליה, שאני רוצה לזיין אותה. היא הסכימה מבלי לשאול שאלות. כנראה שלוויות עושות בי משהו.

עוד ברכב האצבעות שלי כבר היו בתוכה, זיינתי אותה חזק אצלה על הריצפה בכניסה לדירה, משאיר בה סימני כאב אדומים שחיפו על הכאב שהרגשתי. "תיכנס בי מאחורה אם אתה רוצה", אמרה תוך כדי. אז רציתי.

אחרי שגמרתי השארתי אותה על ארבע והבטתי בהשתאות בהתרחבות של השריר שמולי, משחק בו באצבעותיי בעדינות. "תכיני קפה" ביקשתי וקמתי מעליה.

דווקא עכשיו כשהכל בנינו אבוד הואלת לשוב ולחזור אל חיי,

דווקא עכשיו עד שהצלחתי לוותר, התקשרת וביקשת שניפגש ומהר.

דווקא עכשיו, שמישהי אחרת חושקת בי ולו במעט, דווקא עכשיו את הגעת.

עכשיו את את מבינה, ככה את אומרת, דווקא עכשיו זו חייבת את להיות ולא אחת אחרת.

דווקא, עשית לי שנתיים שלמות ועכשיו החלטת שאת חשובה, עכשיו יש לך את התשובה

ודווקא עכשיו שאצלי הכל על מי מנוחות עכשיו? עכשיו הגעת לעשות מהפכות.

עכשיו את יודעת, עכשיו את רוצה, עכשיו את לא מוכנה לוותר, עכשיו מדויק אמרת, כמו לפי הזמנה

באמת? עכשיו? כאילו לעשות בכוונה?.

הלא בחוש הרגשת שאצלי הכל השתנה ועכשיו שאוותר על כל מה שיש? וללכת איתך להיכוות שוב מהאש?

דווקא עכשיו? את רצינית? באמת? עכשיו? שאצלי הכל ברור, עכשיו אחרי שנשבעתי שסגרתי איתך את הסיפור?.

עכשיו את באה ועושה לי דווקא. אז עכשיו אני לא רוצה מה לא ברור? עכשיו את יכולה ואני אומר את זה בחן, עכשיו פשוט תלכי להזדיין.

ופתאום את בוכה לי? עכשיו? דווקא הייתי בטוח שאצלך לבכות זה חלש, עכשיו את נותנת? עכשיו עושה את מה שנדרש?

עכשיו טוב לי, אני מאושר, מצאתי מישהי שהיא ה-דבר וכמה שזה דבר נורא נהדר, שדווקא עכשיו שיש לי את האפשרות לבחור ועל כל הטעויות איתך לא לחזור וכמה שאיתך העניין היה כאוב, אז דווקא עכשיו אני בוחר בך שוב.

היא הייתה בשבילי נשמה טהורה, במבט לעיניים ראיתי לה לתוך הנשמה. הנתק בנינו היה מדויק ובלתי נמנע.

למרות שהיה לי מפתח קבוע, השארתי לה מכתב פעם או פעמיים בשבוע, ככה תחת חריץ מפתן הדלת, מול השטיחון של השכנה המנוולת והיא, היא אספה את המכתבים, החזיקה בהם דקות ארוכות ולא פתחה אף לא אחד.

מתוך אמביוולנטיות קבועה כלפיי וכלפיי עצמה, היא שומרת אותם אחד אחד בתוך שקית שקופה שהצפינה מתחת למיטתה.

בלילות בדידותה, היא מריצה בראשה את תוכן המכתבים שמעולם לא קראה, דברי נאצה וכעס שכתבתי לה על התנהגותה, על בחירתה באומללות, על חוסר היכולת שלה להכיל ואולי, אולי על זה שגם אני הייתי קצת דביל.

ואני, אני בכל מכתב כתבתי רק משפט אחד. אותו המשפט שוב ושוב. "אוהב אותך כל כך, שתדעי וזה הדבר היחידי שחשוב".

ושלבסוף היא תפתח ולו מכתב אחד, היא תמצא בו אוצר בלום, אך אני כבר לא שם ויהיה בו בעצם לא כלום.