סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

על מוסר ומעבר

לפני שבועיים. 14 במרץ 2024 בשעה 21:08

היה היה שטן שחור במיוחד שנפל אל הארץ בהוראתו
של האלוהים בכבודו ובעצמו.
עונשו וגאולתו היו ללמוד את האנושות, להתחבר אל
הרקמה האנושית האחת ולהפוך חלק בלתי ניפרד ממנה.
הוא סלד מבני האדם וקרבתם ובו זמנית כל כך היה
זקוק להם. צורתם המוזרה, ריח גופם הנורא, גאוותם
היהירה, מסכנותם האומללה וכפיות הטובה שאפפה
אותם, כל אלו גרמו לו לדרוש במותו.
האלוהים לא הקשיב לו והוא נדרש להסתגל.
במסעו הנורא הוא פגש באנשים שונים ומשונים במדינות
מוכרות וזרות, חווה מנעד רגשות שטלטל אותו והביאו
לכדי טירוף.
הוא דרש אצל רבנים ועושי כשפים, אצל שועי עולם
ואביוני הארץ. הוא למד דברים ישנים וחדשים וקרא
ספרים ומאמרים מדהימים וגם כאלו שהיו מיותרים
לכאורה ושנא את האלוהים וחזר בתשובה.
את מה שעבר, הרגיש וראה, הוא כתב ביומן שחור
וקטן. שיהיה, לשעת צרה.

לפני 3 שבועות. 6 במרץ 2024 בשעה 19:45

קצת אחרי שנולדים, קצת לפני המוות,

יש חיים. שווה להתייחס אליהם.

לפני חודש. 28 בפברואר 2024 בשעה 19:21

 

שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים רחוק ממך וממה שנשאר ביני לבינך

נדמה היה לי שמרחק של אלפי קילומטרים יגדע, אך מוחי כמו גם ליבי התבדה.

הכי רחוק ממך שמותר ובכל זאת כמה מוזר, קרוב אלייך הכי שאפשר, נמצא עמוק בתוכך

מרגיש כל פעימה עמוק בליבך.

קרוב אלייך ממש כאילו את כאן לידי, לוחש אמת לעור התוף באוזנך, מעביר ידי בנפתולי שיערך.

קורא בלחש שוב ושוב בשמך ושוב לוחש אמת אחת, מוחלטת, לעברך ובלחש שנע אלפי קילומטרים, אינך מבינה מדוע לפתע הפנית את ראשך.

זה אני, אלפים של קילומטרים נסעתי, מרחקים של מעוף הציפור גמעתי, חציתי ימים, עברתי הרים, סופות של ברד ושל פחד חוויתי, ברקים של חזיונות ורעמים של חרדה להם לא קיוויתי.

בדרך, ברגעים שקולך כבר לא נשמע בראשי, ריח גופך נשאר נצור באפי וחיוכך, חיוכך הרגיע אותי.

חום גופך, הוא בדיוק משווע ממש כחום גופי אני מרגיש. כן, יודע, בחור רגיש. לובן צווארך קורץ לי בחן הו אלוהים עד מתי? אני מתחנן.

שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים קיוויתי שיהיו מרחק מספק, אז גם בפרספקטיבה של זמן ומרחק מסתבר שאני לא צודק.

ברחתי, עזבתי, נטשתי, ויתרתי, המשכתי, נסעתי. ברכב, באונייה בין הגלים, במטוס של ביוקר בין עננים וכל זאת נראה שבכדי שיהיה לי ברור, שאת ואני זה רק תחילתו של סיפור.

כן. נכנעתי, הבנתי, גם אחרי נסיעה של שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים שהם אלפיים מאתיים ארבעים ושש ועוד קצת מילין, המרחק בנינו הוא פשוט אפסי. הגיע הזמן נשמה, שגם את תתאפסי.

לפני חודש. 27 בפברואר 2024 בשעה 18:23

 

תשוקה עזה, מפחד היא משותקת, נבהלת פעורת פה נותרת מול עצמה, מול מראה

עד היום לא ידעתי אם חמות הן שיפתותיה, כי נגעו בי בקור, כי נגעו בי בקור האסור,

בתשוקה הנזהרת, בתשוקה עצורה, כמתכת במתכת שומעת צליל של חריקת אזהרה,

היא נרתעת, מתקרבת, מתמכרת לצליל, לתחושה, לכאב.

והלב, ליבה הקפוא פועם,כן הוא קיים, מפשיר ופועם בחזקה כאילו ניזון מן התשוקה, מן הפחד המתוק

ו מהלא נודע

הרצון האנושי הזה המגוחך, לרצות להיות יחד על שום אהבה ולא על שום הפחד להיות לבד

ואני כל כך רציתי לגלות את שפתותיה באמת, אם חמות הן או רותחות ומזמינות אותי אלהן או שלא,

בן אדם, תשקע בדמיון, הקישו שנכם כלי מלחמה אחד בשניה, הירגו את הפחד, את האיסור הנורא

וגלו שאולי זה כל מה שהיה.

אל מול תשוקה עזה היא מפחדת, מוותרת, ואולי מבהלה.

אהבה היא סתם קוריוז ספרותי.

לפני חודש. 26 בפברואר 2024 בשעה 18:07

 

הדבר שאני הכי אוהב אצלנו זוהי הקרבה הפשוטה בנינו.

כמו שתי אוניות מלחמה המוצאות מנוחה זו לצד זו,

כמו שני עוברי אורח המהלכים מבטים,

כמו שתי צפרים נודדות החולפות זו על פני זו ומישרות מבט לרגע.

האם ננדוד יחד?

הקרבה הפשוטה, כשגוף נוגע בגוף, כשנשימה מתערבבת בנשימה אחרת,

כשהלב מתחכה אחרי לב אחר ומקשיב לפעימה אחרי פעימה אחרי פעימה.

כשמבט נפגש במבט מקרוב, כשאפשר להרגיש פשוט וחופשי לאהוב.

מתחדשים כל יום מחדש, מחפשים חדש בכל יום,

ממשיכים ודורכים במקום.

עומדים בין קירות לא לבנים, יודעים מה עובר בין שנינו בפנים,

יודעים אחד את השניה ושותקים.

הקרבה הפשוטה. אילו יכלו הקירות לדבר, היו מדברים בפשטות,

היו מגלים לי ולך את מה שנדמה ששכחנו ובעצם לא היו מגלים דבר.

הקרבה הפשוטה בנינו היא המורכבות של חיינו.

מחוברים בפשטות בלתי נסבלת, בחוט בלתי נראה, מחפשים הגדרה חדשה לאהבה.

כל כך מתגעגע אלייך. לקרבה הפשוטה.

לפני חודש. 24 בפברואר 2024 בשעה 19:28

 

אתמול כששכבנו, הסתכלתי במראה הגדולה שבחדר,

נראינו שנינו כמתפללים תחת ייסורים קשים.

לרגע נפרד גופנו, בשניות התרגלתי לקור ולבדידות

וקשה היה לי לחזור לחום ולדביק.

כשגמרת וצעקת מבפנים, חשבתי לעצמי, איזו חיה מזויינת.

החיים והמוות קרובים אולי, האמונה והמין זהים זה ודאי, לכי ילדה,

דפקי על דלתות זרים, בטוח יהיה מי שיפתח.

לפני חודש. 14 בפברואר 2024 בשעה 20:11

 

בקושי עברו יומיים ואת מתקשרת, רוצה לבוא, מבקשת שלא אלך לפגישות היום, שאפנה לך זמן.

ואני, אני בכלל עם כאב אחר בצד. מסביר לך שלא כדאי, אומר שלא רוצה, שלא מתאים. את משתתקת.

יכול כבר לשמוע את הדמעות יורדות עוד לפני שהם מתהוות אצלך. בכלל גיליתי שיש לך כמה סוגי בכי שונים,

זה של הכאב המתוק שזה בכי שאני הכי אוהב אצלך, זה שאת מנסה להסתיר ויורדות לך רק הדמעות, זה שאת צוחקת

או מאושרת, גם אותו אני אוהב וזה שאת גורמת לי להרגיש חרא עם עצמי. כן, את מאסטרית בלבכות או בלעשות מניפולציות.

אז אמרתי לך שבסדר, שמפנה לך את הבוקר ושתבואי מוקדם.

בשעה שש של לפנות בוקר התקשרת והערת אותי שאני לא עונה לך בדלת, באמת? בשש?

פתחתי לך את הדלת, עייף, לא היה לי כוח אלייך, את עומדת מולי, בג'ינס קצר וטריקו.

קורנת, יפה, מחבקת אותי חזק, לוחשת שקנית תחתון חדש ושארגיש אותו.

לא היה תחתון הרגשתי אותך, את הרטיבות שלך, עייף כבר לא הייתי.

קרעתי מעלייך את הטריקו, הג'ינס הקצרים איך שהוא גם לא נשארו שלמים.

התחברנו. ככה בא לנו טבעי, בסלון, על הספה האדומה, עמוק בתוכך, לוחץ חזק על הנקודה בגרון

ואת שומטת את הראש לאחור, מרחפת. הדפתי אותך ממני מספיק חזק שמצאת את עצמך על הריצפה.

התעשת מהר, מגיעה אליי כשאת על הברכיים ומלקקת את המיצים שלך ממני.

הספיקה תנועה אחת של גלגל העין אצלי ואת כבר על ארבע על הספה, מפשקת הכי רחב שיכולה,

אני מפשק אותך עוד ושומע צלילי התאנקות שבוקע ממך. התחת הזה, אני מכור אליו את יודעת,

מתחיל בעדינות עם שלוש אצבעות, עובר לארבע, רואה את השריר מתרחב, כבר יודע שהדמעות

השקטות שלך יורדות, עכשיו כל כף ידי בתוכך.

את יכולה לצעוק אני אומר לך, וצעקת, או, הבאת חתיכת צעקה, זה רק דרבן אותי יותר

וגבר הקצב, וגברו הצעקות וגברו הדמעות השקטות.

 

נכנסתי בך, בתוכך בכל מקום שאפשר, הכי חזק שמותר וצעקת וגמרת וביקשת סליחה.

חזרת למצוץ אותי עמוק, אני כבר גומר באיפוק, ליקקת כל פיסת נוזל שאפשר, מחפשת

אם יש עוד, ומצאת וגמעת את מה שנשאר.

ככה ישבנו שנינו מחובקים, את מכורבלת בי.

אמרתי לך שתלכי, שאלת למה, עניתי שתלכי.

בג'ינס והטריקו שלך כבר אי אפשר היה לעשות שימוש.

וקמת והלכת לחדר, חוזרת עם טריקו שלי,

שנראתה כמו שמלה עלייך. העפת בי מבט,

מבט שחיכה למילה, זו לא הגיע וככה יצאת.

יודע שפגעתי בך, ראיתי שנפגעת.

 

 

איך יכול להסביר שיש לי מישהי אחרת בראש,

שאפילו שלא היינו יחד היא בלב,

שמרגיש אותה כמעט בכל שנייה.

שיודע שאם היא ואני נוגעים אז נעלם כל מה שהיה.

ולא דיברתי איתך כל היום, לא מתבייש לבקש סליחה.

הרי בעוד יומיים תתקשרי ותבואי.

הכל ישכח, הכל יתחיל מחדש.

לפני חודש. 14 בפברואר 2024 בשעה 18:14

 

היי, את, בואי אליי לרגע לידי, בואי נדבר דוגרי על איך שאת ואני. בואי שבי לצידי בשיחה של ארבע עיניים שאבין מה באמת את רוצה, נשב על כוס יין.

את, שמשגעת לי את המחשבות, בואי רגע אחד לידי, מבטיח שלא תיכנסי לצרות. שבי לצידי, איחזי בידי ודברי איתי אמיתי, במזומן, שימי הכל על השולחן, נסי לשכוח מחלוף הזמן.

היי, את, שבין חדרי ליבי עברת חדר חדר, באחד השארת בלגן ובאחר עשית סדר. בואי עכשיו, כי עכשיו זה הזמן, עכשיו מתאפשר לנו לבחור לכאן או לכאן.

את, אם בבחירות אנחנו בוחרים לעסוק, אז תדעי שיכול לאהוב אותך מרחוק, לא לראות אותך יותר לעולם, כאילו משהו שלא קיים ולהמשיך מבלי לומר לך אף מילה, נושא אותך בליבי, בפי, בתוך תפילה.

את, רק שתדעי שהרבה יותר טוב ורצוי לאהוב אותך מקרוב, הכי קרוב שאפשר, להיות איתך מבלי לשים לב שהתחלף לו היום למחר, להיות לצידך, לשכון בליבך לתת לך מקום לשים בביטחון את ראשך, את נפשך.

את, תדעי שאני לא מוכן ופה כבר נכנס לאזור מסוכן, להיות אלייך קרוב קרוב מבלי שיש לי את האפשרות לאהוב, זה פשוט לא עושה לי טוב. לזה אני לא בנוי ובמידה לא מבוטלת מרגיש לי לגמרי הזוי.

היי, את, בואי עכשיו עד אליי, קחי יוזמה תערבבי את חייך בחיי. בואי לרגע אחד מיוחד ונישאר לנצח שניים בגוף אחד. ושלא שוב נתפספס, אומר לך בטון תקיף ונלהב, פשוט תזיזי את התחת ובואי כבר עכשיו.

לפני חודש. 13 בפברואר 2024 בשעה 19:10

הפלאים הקיימים בנשים עד גיל מסוים (לבד מהניצחון שחוגגים כמה מחלקיהן על כח המשיכה) הוא יכולת ההחייאה שלהן. לא מדובר בהארכת חיים מלאכותית, אלא בהקמה לתחייה ממש של גוף ונפש גבריים, שכבר החלו להסתגל לתחתית החבית.
זיו לנצ'נר

לפני חודש. 7 בפברואר 2024 בשעה 19:52

 

גברים מעדיפים נשים צעירות, מהסיבה שהסיפורים שלהן קצרים יותר.