על מוסר ומעבר

היא הייתה בשבילי נשמה טהורה, במבט לעיניים ראיתי לה לתוך הנשמה. הנתק בנינו היה מדויק ובלתי נמנע.

למרות שהיה לי מפתח קבוע, השארתי לה מכתב פעם או פעמיים בשבוע, ככה תחת חריץ מפתן הדלת, מול השטיחון של השכנה המנוולת והיא, היא אספה את המכתבים, החזיקה בהם דקות ארוכות ולא פתחה אף לא אחד.

מתוך אמביוולנטיות קבועה כלפיי וכלפיי עצמה, היא שומרת אותם אחד אחד בתוך שקית שקופה שהצפינה מתחת למיטתה.

בלילות בדידותה, היא מריצה בראשה את תוכן המכתבים שמעולם לא קראה, דברי נאצה וכעס שכתבתי לה על התנהגותה, על בחירתה באומללות, על חוסר היכולת שלה להכיל ואולי, אולי על זה שגם אני הייתי קצת דביל.

ואני, אני בכל מכתב כתבתי רק משפט אחד. אותו המשפט שוב ושוב. "אוהב אותך כל כך, שתדעי וזה הדבר היחידי שחשוב".

ושלבסוף היא תפתח ולו מכתב אחד, היא תמצא בו אוצר בלום, אך אני כבר לא שם ויהיה בו בעצם לא כלום.