שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים רחוק ממך וממה שנשאר ביני לבינך
נדמה היה לי שמרחק של אלפי קילומטרים יגדע, אך מוחי כמו גם ליבי התבדה.
הכי רחוק ממך שמותר ובכל זאת כמה מוזר, קרוב אלייך הכי שאפשר, נמצא עמוק בתוכך
מרגיש כל פעימה עמוק בליבך.
קרוב אלייך ממש כאילו את כאן לידי, לוחש אמת לעור התוף באוזנך, מעביר ידי בנפתולי שיערך.
קורא בלחש שוב ושוב בשמך ושוב לוחש אמת אחת, מוחלטת, לעברך ובלחש שנע אלפי קילומטרים, אינך מבינה מדוע לפתע הפנית את ראשך.
זה אני, אלפים של קילומטרים נסעתי, מרחקים של מעוף הציפור גמעתי, חציתי ימים, עברתי הרים, סופות של ברד ושל פחד חוויתי, ברקים של חזיונות ורעמים של חרדה להם לא קיוויתי.
בדרך, ברגעים שקולך כבר לא נשמע בראשי, ריח גופך נשאר נצור באפי וחיוכך, חיוכך הרגיע אותי.
חום גופך, הוא בדיוק משווע ממש כחום גופי אני מרגיש. כן, יודע, בחור רגיש. לובן צווארך קורץ לי בחן הו אלוהים עד מתי? אני מתחנן.
שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים קיוויתי שיהיו מרחק מספק, אז גם בפרספקטיבה של זמן ומרחק מסתבר שאני לא צודק.
ברחתי, עזבתי, נטשתי, ויתרתי, המשכתי, נסעתי. ברכב, באונייה בין הגלים, במטוס של ביוקר בין עננים וכל זאת נראה שבכדי שיהיה לי ברור, שאת ואני זה רק תחילתו של סיפור.
כן. נכנעתי, הבנתי, גם אחרי נסיעה של שלושת אלפים שש מאות וחמישה עשר קילומטרים שהם אלפיים מאתיים ארבעים ושש ועוד קצת מילין, המרחק בנינו הוא פשוט אפסי. הגיע הזמן נשמה, שגם את תתאפסי.