על מוסר ומעבר

שעה של חמש לפנות בוקר בסופו של אחד מהלילות הרבים בהם לא הצלחתי לישון.

שלוש כוסיות של וויסקי משובח וכדור אחד חזק של שינה הביאו אותי למצב של עייפות וגלשתי אל מתחת לשמיכה. שעות של עינוי ויצאתי מהמיטה מכין קפה עגום, של בוקר עגום, שמסמל את סופו של עוד לילה עגום.

בשעמומי אני גולש כמעט באינסטינקט ברשתות החברתיות מקנא ומרחם על האנשים הרבים שניעורו לא מכבר לתוך עוד יום של שגרה עוד יום עבודה.

מתקנא על שום היכולת המופלאה שלהם בעיניי לקום בשעות האלו בכל יום ולהיכנס לאותה שגרה נבזית ששתלו בנו זה מכבר ומרחם עליהם, על כך שחלקם מאמינים שזה הדבר הטוב ביותר, השגרה הזו השעה הזו, נורא.

חלקם עושים זאת מחוסר ברירה וחיים חיים של טרור תחת עצמם "אנשים מסכנים" אני חושב, עדיף כבר אלו שמאמינים שזה הטוב ביותר.

כן,

תקום מוקדם בחמש אם אפשר או אפילו לפני, תעשה את אותן הפעולות זה רצוי, תטיל את מימך, תחרבן, את שיניך תצחצח, תכין קפה וטוסט או גרנולה ללא גלוטן עם פרוסת לחם מקמח כוסמין, זה אם אתה נאור ויש לך מספיק כסף לבחור.

תקרא חדשות, תעכיר את יומך, תעיר את הילדים המסכנים עם אותה הלצה, צא לריצה.

סופרמן מודרני של ממש וכולם גם מוחאים לך כפיים כך שזה גם מורגש.

תחזור, תתקלח, תתלבש, תארגן את הילדים.

צא אתה ובני משפחתך מדירתכם המחורבנת, אתה ואשתך על שלושת ילדכם או ארבעה כי יותר מודרני היום, במעלית תפגוש משפחה אחרת של השכן מלמעלה, אותה המשפחה ממש כמו שלך.

תיפרד מאשתך בכאילו נשיקה ליד הרכב, צא לפקקים תקלל או תודה לאלוהים מה שבאותו הרגע מתאים.

תגיע לעבודה תראה את אותם אנשים, עשה את אותם הדברים, תאכל צהריים עם החברה במשרד טייק אווי ורצוי טבעוני כי זה רעיון גאוני "שבור שגרה" וצא בפעם השנייה הקבועה בשבוע יותר מוקדם כי תורך לקחת את הילד מהצהרון שאחרי הגן.

חייך חיוך מזויף להורים אחרים, היום לקחת את הילד, בערב תרשה לעצמך לצאת עם חברים, תחזור היום בעשר, מאוחר.. ולך מהר לישון כי כבר מחר.

אנשים לא חיים וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש, הופכים לקורבנות של הרגלים לקורבנות של ממשלות לקורבנות של רצונות מזויפים לקורבנות של עצמם.

כמו שאין זה "טבעי" לפרוש לשינה בארבע של לפנות בוקר כך אין זה טבעי לקום בחמש אבל מכל זה נראה שאני זה שיוצא טיפש.

אז תמשיכו....

בנסיבות אלו אני מניח לך, יוצא מהתמונה, משאיר אותה ריקה.

עייפתי מלשמור על ביטחונך, עייפתי מתפילות לשלומך ובריאותך.

עייפתי מלהביט בך בין מסכים, עייפתי מלראותך מחייכת חיוכים מאוסים.

עייפתי מלחבוק זיכרון אחד רחוק, בקיצור, נשבר לי הזין מלחכות.

בנסיבות אלו אני נותן לך דרור להמשיך ולבחור בחור של שחור.

בנסיבות הללו אני מוצא את עצמי שוב עייף ואני מסתבר, עייפתי מלהתעייף.

בנסיבות אלו בוחר לישון שנת ישרים, פשוט לעצום את עיניי, מבלי לראות אותך שם בחלומותיי.

בנסיבות החיים הללו בהם הכל הצגה, אני שמח לפנות לך את כל הבמה.

בנסיבות שכאלו אולי תתני עוד הופעה ואולי אפילו הדרן, מול קהל שהולך ונהיה יותר ויותר קטן.

עייפתי מלראות אותך בשחור או לבן ולכן בנסיבות הללו לוקח את כל צבעי הקשת ומשאיר אותך כאן.

עוד לא התאוששנו מהמפגש של מלפני יומיים וכבר קבענו שמבלים את סוף השבוע כמו שהסכמנו בעצלתיים.

את תבואי עירומה, מוכנה, משובחת כמו יין ואני אכין מאכלים, אשתמש בכלי זין.

עוד לא התאוששנו מהמפגש, את מותשת, אני מותש והנה יש אחד חדש.

החלטנו שנוותר על לדבר מהרגע שקבענו שוב להתחבר, מאז שקבענו להיפגש ועד לאותה דקה בשישי הזה בשש.

שחס וחלילה ושלא יקרה מצב מתועב בו אחד מאיתנו יהיה נמהר וידחה את המחר, או אולי מתוך לב כואב ומותש, חלילה יבטל את המפגש.

כבר קבענו מה נלבש או יותר נכון מה יהיו מלבושייך, או למעשה איך תבואי ומה נעשה.

בראש נדבק אבק של חשש מחשיבותו המהוללת של המפגש, אותו החשש מימי ימים שקיים בראש כבר שש שנים.

מצד שני, ללא חשש מהתפחדות, מה בכלל שווה ההתאחדות, הלא אנחנו שנינו ניזונים מפחד, בעיקר פוחדים מהביחד.

הרי רק לפני ימים ספורים, השתמשת בבזיון בכל כוחותייך להחזיר אותי לזרועותייך וגם פה אולי כדאי לדייק, מצאת אותי בזמן חולשה כשליבי היה ריק.

תמיד אמרת לי ששערה אחת שלך מהכוס מושכת אותי יותר מקטר של רכבת, אבל לך זה לא מספיק, על הרגש את רוכבת.

וכך נותר וכך נשאר עוד חשד ממפגש מיותר, מפגש נהדר, מפגש בו לבטח, גופינו יתאחדו לנצח, רק בואי נוריד קצת מתח. כי שנינו יודעים שאסור לתת לזה פתח. ומתוך היכרות מעמיקה של שנינו אז בואי גם נסכים שזה האחרון בנינו.

עוד לא התאוששת מהמפגש של מלפני יומיים, סימנים כחולים עדיין צבועים לך על השדיים, את זורקת תיאורים, מפנטזת מה יהיה, עד לאילו עומקים נגיע, מנסה לגרום לי להזיע. ואני, התעייפתי, יגע, יודע, מה שלא תמציאי בקלות אני גומע.

כל הדרכים חסומות אלייך, קול הפחדים זעק ממך,

את כל מילותיי השלכת מעלייך, אל קול אהבתי נאטם ליבך.

היה שידעתי את הדרך אלייך, ולא ידעתי דבר אבדה לי דרכך,

אבדה לי דרכי בלכתי אחרייך, דרכינו אבדו ביקשת שאלך.

מבלי שידעת, אהבתי אותך כל חיי כל חייך, ברכתי אותך, על מה עוד אברך,

גלגולים שעברנו יחד באלפי שנותייך, ושוב נפגשים רק בשנתך.

את ליבי הוצאתי ערום בפנייך, ואת רק חייכת על מה יש לחייך,

במפית של נייר הקרבתי אותו לדמייך, ולקחת אותו שאבת לדמך.

ניחמתי אותך כשזלגו דמעותייך, היה לי חשוב לשמור על כבודך,

כבודי נרמס זה נראה בעינייך, אפילו רמזת לי על כך בעצמך.

ואהבתי אותך כשירדת מנכסייך, כן, אוהב אותך גם בעוניך,

את כל מלכותי חלקתי עם כל מלכויותייך, ובעוניי זה לא הספיק גורשתי מביתך.

גם כשעצבות לבשו שפתותייך, הרמתי אותך גם אם לא ידעתי איך,

את מלאכי ציוויתי שישמרו רק עלייך, הם מנסים, מבטיח, גם אם לא ממש הולך.

שניצבת מולי במיטב בגדייך, מתאמצת למצוא חן אל מולך,

חשקתי בך דווקא כשבכית על חייך, מבלי לפחד, רואה את יופייך.

צופה מרחוק בחלומותייך, תוהה מתי תעוררי מחלומך,

חולם בעצמי על חיי בחייך, על משפחה של שנינו, משפחתך.

תמיד האמנתי ביכולותייך, לקום מעפר לעבר ההמשך,

אך לא אסבול לראות את אפרייך, נפשי קשורה בנפשך.

אנקום בעצמי את כל צערייך, לא אתן ליפול לשערה מראשך,

אלך תמיד בעקבות צעדייך, ואל תעבירי עליי חמתך.

עכשיו זמן להיפרד מכל בעלייך, כל אלו שתפסו בעלות על גופך,

ותדעי שדמי זורם בעורקייך, ובעוד גלגול אהיה לך אור מעורך.

יודע שלא קוראת את כתביי שהרי הם לא כתבייך, אך יודע שאת מרגישה בתוכך,

בתוכך לוחשת את תפילת מילותייך, שהן מילותיי והן תפילתך.

באוטו בצבע אדום הגעת לפגישה, על ציפורנייך לק אדום בוהק וחתיכת גישה,

אל מול חיזורי אחרייך נשארת אדישה, תלית שלט אדום מול עיני, שלט אין כניסה.

למרות נורות אזהרה אדומות שהבהבו לצידך, עם זר אדום של ורדים אפשרת לי כניסה לאודם ליבך,

בלבן של עינייך הבטתי, נושק על לחייך, את לובן עורך דמיינתי מחליף גוון לאדום כשאני בתוכך.

בשפתון אדום נשקת בי את שמך, בבגדים תחתונים אדומים הראית לי למה ואיך,

אז יצא כלפיי ממך, אדום של תשוקה, אדום אלוהי, אדום של אישה.

וביום אדום אחד, ביום צערך, נעל עקב אדומה השלכת לעברי בכל כוחך, כשעזבתי בזעם את ביתך,

בסומק אדום וטבעי בבכייך, התחננת, צעקת לעברי שלא אלך.

וכשאגו נפוח של גבר עלה בקירבי, התעלת מעליי ובשירבוט של לב אדום המסת את ליבי,

הראית לי את הדרך, הלכת איתי ודלת ביתך האדומה הייתה לדלת ביתי.

באדום של דם נשאתי אותך ממיטת מיתתך, בנוזלים אדומים נאבקתי לאחוז במפרק של ידך.

ואדום נורא אז אחז בי, אדום של כאב, במגן דוד אדום נפרדת ממני, נותרתי אדום ודואב.

בשקט, באבל, עליתי אט לבקרך, ביום של אפור, לבוש בשחור, מניח ורד אחד אדום על קברך.

לפעמים רגעים של כתיבה, הם דומים לרגעי מוות איטי. בין מילה למילה שנכתבת, כמו בין זריחה לזריחה שעולה, יושב אדם בודד בשקיעה.

שעון החול של מחשבה יחידה מגיע עד לקו, עד לאותה נקודה בה נזרקת על הנייר באלימות ואין עוד דרך חזרה, זו דרך של למות, אין לשאול מדוע או לאן, השיר הזה נכתב עכשיו וכאן.

בשירים מייפה את המוות, נותן בו חיים ואין מה לייפות, מוות הוא מוות וכשזה האחרון לפתע מגיח הוא בדרך כלל עצוב ומסריח ובהעדר גלוריפיקציה ספרותית, הוא עוד גופה נרקבת מאבד חיים בעוד שורה אחת פרטית בים שורות רבות כתובה בדיו פשוט וסתמית.

לפעמים, בכתיבה של המוות חושב בו בתוכו עלייך, איך במילים אחרונות, אחרות, חתכת אותי כבסכין ובארס לשונך השארת אותי משותק, איך הייתי תמים.

בכתיבה עלייך כמו על מוות, יכול לגלות ולומר שאהבתי אותך לאורך כל הדרך ולא אמרתי דבר. בחשיכת מדבר התוודיתי רק בפני כוכבים, התרתי נפשי לשעשועי מלאכים.

כאשר נע לבדי בין אמונה למשבר, זה רק אני שבוחר, בוחר לא לגלות לך דבר, לא לדבר, נותר בלבד עם עצמי, ערום וחיוור.

בהתהלכות בתוך קור, בין טיפות רטובות, מפריד אחת אחת בין אלו המתוקות למלוחות. מקבל את חזרתה של השמש, מכה על פיסת אדמה צרובה במדבר, מכה עליי, על מה שנשאר.

הלב נצרב כשרואה אותך לבדך, חושב מה אומרת בסתר ליבך, מה שצריך היה לא נאמר והלא מילים, מילים הן דבר נהדר וכששומרים אותן בפנים הן הופכות רעל מאכל בבשר.

מה ששלך לעולם לא יילקח מעמך למעשה, כך לוחש המוות בחיוך מאוסה. מוזר ששנינו שזקוקים לחסדים, בכל פעם שבוחרים לדבר מבקשים לעצמינו דינים, בוחרים לוותר.

בכתיבה אחרונה כשריח מוות נמצא באוויר, את חסרה לי עכשיו, חסר לך תמיד, בדקה אחרונה של מוות אין משמעות למי ניצח ומי הפסיד.

בן אדם, תשקע בדמיון, תתאמץ, עוד רגע לפני סוף הדרך, לפני האמת, אל תיכנע, אל תפתח צוהר למלאכי חבלה, אל תיתן להם לשחק בדמיון, וותר מרצונך על כל הגיון.

דברי איתי עכשיו, בהזדמנות אחרונה של לדבר ולתת, הזדמנות אחרונה של לאהוב באמת. בהיאחזות של זרעי בגופך, בעודך ממתינה שיגדל ויצמח עובר בבטנך, ביום בו נולדת יום היוולדך זמן של חיים ומוות זמן של קם והולך.

שוב התקשרת, באמצע הלילה מאוחר, הערת אותי בדיוק בשעה של בין היום לבין מחר.

ולמרות שלא רציתי, עניתי מהר. אבל הסברתי לך מיד שאין עניין בלדבר.

ואת, עקשנית, מתעקשת לדרוש, ממש תופסת לי את הראש.

מתוך שינה, עם כדור מסבירה לי דברים, שעכשיו פתאום ברורים לך יותר החיים.

מתחננת לבוא, עכשיו. זה חשוב ואם אסכים אז הנה את כבר בדרך וייקח לך מקסימום חצי שעה..לערך.

איך מזה שאמרתי שלא רוצה לדבר, את כבר בדרך ואני חייב להתעורר? ובאת ונכנסת ואני, בראש לא מסודר אז שואל מה את עושה פה, מה את רוצה ותגיעי כבר לעיקר.

במקום לדבר את שותקת, מחבקת, מתפשטת? את ואני כבר היה סיכום מעשה ולמען האמת זה כבר היה מאוסה ובסיכום הסיכום הסכמנו שאת ואני זה פסה.

אבל עקשנית, כן, זה מוכר ואני מהדיבור, עם הכדור כבר לא נזהר. מדברת בלי מילים, אולי לוחשת "תן לי רק רבע שעה" את מבקשת. רק להרגיש ואני בתוך התחתונים כבר לא נשאר אדיש.

ומארבע של לפנות בוקר כבר הפך לשש ואין בי כוח התנגדות או להתעקש, מנסה לפקוח את עיני קצת להתאושש ומשום מה המוח מבושש, שדייך נלחצים כלפיי אט אט, מלבושי יורדים מעליי לאט לאט, הריח המוכר שלך חודר לאפי והנה אני בתוכך, כן..אף על פי.

שרוע על מיטה, מתעורר בשעת צהרים, הפוך מהכדור לידי בקבוק מים, אולי הזייה, אולי חלום. אבל הריח, הכתמים על המיטה, התחתונים שלך על הריצפה, פאק..הטירוף שלך וחוסר ההיגיון, כבר לא משאירים לי מקום לדמיון.

כאשר אלת המזל מאירה פנים ומביאה לך שלל, קח אותו,

אל תעצור לשאול מה או למה ואפילו אל תתעכב על לומר תודה.

פשוט כך את שהיא נתנה, כך ותאכל ותהנה ותשמח. רק אל תטרוף.

הלכנו יחד לעבר חדר הישיבות, שומרים על ריחוק מסוים או אולי אצלי בראש הריחוק היה קיים. הנחתי את צרור המפתחות ואת הנייד שלי על השולחן הגדול בחדר החשוך שרק אורות הרחוב שחודרים מבעד לחלון מאירים אותו במקצת.

"אפשר לנשק אותך?" היא שאלה והבנתי שיצרתי ריחוק גדול מידי. "ברור" עניתי. היא התקרבה לעברי, נושקת בעדינות על לחיי, על צווארי, נשיקות קטנות, עדינות, רכות, את זוויות שפתותי, אפי ואז באחת, התחברנו, לשון בגרון ולהפך, כמו שתי חיות מיוחמות, כמו אהובים שלא התראו שנים ארוכות, היינו לגוף אחד. מפשיטים אחד את השנייה מבלי לנתק את פיותינו כאילו מחוברים ללא אפשרות להיפרד, מתחבקים, ידה האחת אוחזת בו בחוזקה ואילו ידי מגששת בין חריץ ישבנה.

עצרנו שנינו בתזמון מתאים, קצת לנוח, "אני רוצה שתכאיב לי" היא אמרה, "אל תדאגי, אני אכאיב" השבתי מצויד בחיוך זדוני. חזרנו להתנשק, מצצתי את שדיה באגרסיביות, נושך תכופות את הפטמות שהתקשו והיא בתגובה מסיתה את ראשה לאחור, ומעוותת את פניה קלות כסימן לכאב.

זזתי ממנה קמעה, בידי האחת תוחב שתיים מאצבעותיי עמוק לתוכה ובידי השנייה נובר בין פלחי ישבנה, "עמוק יותר" היא גונחת, תכאיב לי, אני מוסיף לשתי האצבעות שלוש נוספות וכמעט כל ידי נבלעת בתוכה, היא כמו מתיישבת על היד הפעלתנית ואני נושא אך בקושי את כובד משקלה, מרגיש את רעד השרירים בזרועי, נושם את ריחות מיצי תאוותה.

אני מוציא את ידי ממנה, תוחב אותה עכשיו חזק בפיה, נותן לה ללקק את את עצמה והיא גומעת את מיציה בשקיקה. אני מחווה בידי לעבר השולחן הגדול והיא מסתובבת נשענת רוכנת מעליו ומפסקת את רגליה. אני מחדיר שוב את אגרופי כמעט במלואו אל תוכה והיא גונחת מהנאה, עכשיו אגרופי חודר אליה ביתר קלות כשהיא כל כך פתוחה. אני מורה לה לא לזוז, ניגש למכנסיי המושלכים על רצפת החדר, שולף את חגורת העור הרחבה בעלת אבזם מתכתי גדול מתוך לולאות המכנס, נעמד מאחוריה, טיפה לימינה ומצליף בה, תחילה חלש, "כככן.., חזק" היא צועקת, מלהיבה אותי, מדרבנת אותי להכאיב לה יותר.

אני מניף שוב את חגורת העור ומצליף במרכז ישבנה הפעם עם האבזם הרחב, היא מתאנקת מכאב, "עוד, עוד" היא דורשת, אני מכה בה עכשיו עם תנועות מהירות יותר, חזקות יותר, רואה כיצד החגורה משאירה בה את סימני אהבתינו צבועים בצבע אדום, על ישבנה, על גבה. עוד הנפה אחת של המצליף שבידי על חלק גבה התחתון ודם ניגר, אני נבהל לשנייה אך לא מפסיק ומכה שוב ושוב ושוב, מבחין בנתזי דם עם כל הנפה מחודשת והיא רק דורשת עוד. כשגופה כואב ונוזל אדום מרוח על גבה ואחוריה אני מניח לכלי המשחית ונכנס אליה, "חזק, חזק, דפוק אותי חזק", אני ממלא אחר הדרישות, היא מצידה משחילה את ידה בין רגליה וממששת אותי. אני תופס אותה חזק, ידי מלאות בדמה מחליקות על גופה, מתקשות לאחוז בה, לופת את שערה בחוזקה, מעביר את ידי על פניה, "כמעט גומר" אני אומר באיפוק יחסי, "תגמור", "ג גמם אני ני" היא גונחת. בקושי מצליחה להוציא את המילים מפיה ומשחררת אותן בקצב הדפיקה.

שנינו נושמים כבד בנשימות של אחרי, אני יוצא ממנה, היא מסתובבת לעברי, לחיה הימנית ואוזנה מרוחות בדם, יורדת על ברכיה ומלקקת אותי, מלקקת את שארי הזרע, מלקקת את ידי הספוגות בדמה. "אתה פשוט מדהים" אומרת ומביטה אליי מלמטה, "אני כל כך אוהבת אותך" עוצמת את עייניה ונעמדת, מתחילה לחוש בכאבי הפציעות, "כיסחת אותי" היא מציינת.

אני מרים את מכנסיי מהשטיח הכחול שלרצפת חדר הישיבות ומוציא חפיסת סיגריות מהכיס האחורי, מדליק סיגריה ומעביר לה ואז מדליק אחת בשבילי. היא צועדת ערומה לעבר החלון, בהליכה זקופה, יציבה ואלגנטית, כמעט אצילית ואני בעקבותיה, מביטים החוצה מבעד לחלון, אני פותח בו חריץ ומשב רוח נעים מלטף את עור הפנים שלי ושלה, גורם לשנינו לצמצם את עניינו. מושכים שאיפה בסיגריה, משחררים בהנאה עשן לאוויר. אני משאיר אותה מעשנת ומביטה אל החוץ וניגש להביא נייר. "בואי" אני אומר לה בשובי לחדר, "תסתובבי, אני אנגב אותך מהדם". איריס מסתובבת, בוטחת בי לגמרי. בזהירות רבה ובעדינות אני סופג את הנוזל שהחל להיקרש, מחליף קטעי נייר לבן בכל פעם שזה האדום סוגר עליו.

התעוררתי באמצע הלילה, אלייך, נושם את ריחך, גומע את נשימותייך.

אתמול לפני שנרדמנו, חששתי, חשבתי איך אתרגל לישון לצידך איך ארגיש ישן לצד דמותך.

הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר, פורס אותך לפרוסות של מידע, רגע אחד לפני שניגע.

ביקשת שארד לך, ביקשת שאכאיב, ביקשת שגם אלטף ואהיה אדיב.

והייתי איתך יותר ממה שאת יודעת, אולי בפעם הראשונה איבדתי את ליבי לדעת.

ישבנו, דיברנו שעות גם אחרי שריגוש גופינו נדם, דיברנו נדמה, על כל נושא בעולם.

גם הבטחות זרקנו אחד לשנייה באוויר, הבטחות גדולות עברו, מקיר לקיר.

כך נרדמנו מבלי ללכת לישון, על כתפי עומד מלאך לבן ועוד אחד אדום עם קלשון.

אולי פעם ראשונה שהרגשתי בטוח להיות רגוע ככה ליד זרה, וכבר לא ברור מי מהשניים על כתפיי הוא טוב או רע.