הלכנו יחד לעבר חדר הישיבות, שומרים על ריחוק מסוים או אולי אצלי בראש הריחוק היה קיים. הנחתי את צרור המפתחות ואת הנייד שלי על השולחן הגדול בחדר החשוך שרק אורות הרחוב שחודרים מבעד לחלון מאירים אותו במקצת.
"אפשר לנשק אותך?" היא שאלה והבנתי שיצרתי ריחוק גדול מידי. "ברור" עניתי. היא התקרבה לעברי, נושקת בעדינות על לחיי, על צווארי, נשיקות קטנות, עדינות, רכות, את זוויות שפתותי, אפי ואז באחת, התחברנו, לשון בגרון ולהפך, כמו שתי חיות מיוחמות, כמו אהובים שלא התראו שנים ארוכות, היינו לגוף אחד. מפשיטים אחד את השנייה מבלי לנתק את פיותינו כאילו מחוברים ללא אפשרות להיפרד, מתחבקים, ידה האחת אוחזת בו בחוזקה ואילו ידי מגששת בין חריץ ישבנה.
עצרנו שנינו בתזמון מתאים, קצת לנוח, "אני רוצה שתכאיב לי" היא אמרה, "אל תדאגי, אני אכאיב" השבתי מצויד בחיוך זדוני. חזרנו להתנשק, מצצתי את שדיה באגרסיביות, נושך תכופות את הפטמות שהתקשו והיא בתגובה מסיתה את ראשה לאחור, ומעוותת את פניה קלות כסימן לכאב.
זזתי ממנה קמעה, בידי האחת תוחב שתיים מאצבעותיי עמוק לתוכה ובידי השנייה נובר בין פלחי ישבנה, "עמוק יותר" היא גונחת, תכאיב לי, אני מוסיף לשתי האצבעות שלוש נוספות וכמעט כל ידי נבלעת בתוכה, היא כמו מתיישבת על היד הפעלתנית ואני נושא אך בקושי את כובד משקלה, מרגיש את רעד השרירים בזרועי, נושם את ריחות מיצי תאוותה.
אני מוציא את ידי ממנה, תוחב אותה עכשיו חזק בפיה, נותן לה ללקק את את עצמה והיא גומעת את מיציה בשקיקה. אני מחווה בידי לעבר השולחן הגדול והיא מסתובבת נשענת רוכנת מעליו ומפסקת את רגליה. אני מחדיר שוב את אגרופי כמעט במלואו אל תוכה והיא גונחת מהנאה, עכשיו אגרופי חודר אליה ביתר קלות כשהיא כל כך פתוחה. אני מורה לה לא לזוז, ניגש למכנסיי המושלכים על רצפת החדר, שולף את חגורת העור הרחבה בעלת אבזם מתכתי גדול מתוך לולאות המכנס, נעמד מאחוריה, טיפה לימינה ומצליף בה, תחילה חלש, "כככן.., חזק" היא צועקת, מלהיבה אותי, מדרבנת אותי להכאיב לה יותר.
אני מניף שוב את חגורת העור ומצליף במרכז ישבנה הפעם עם האבזם הרחב, היא מתאנקת מכאב, "עוד, עוד" היא דורשת, אני מכה בה עכשיו עם תנועות מהירות יותר, חזקות יותר, רואה כיצד החגורה משאירה בה את סימני אהבתינו צבועים בצבע אדום, על ישבנה, על גבה. עוד הנפה אחת של המצליף שבידי על חלק גבה התחתון ודם ניגר, אני נבהל לשנייה אך לא מפסיק ומכה שוב ושוב ושוב, מבחין בנתזי דם עם כל הנפה מחודשת והיא רק דורשת עוד. כשגופה כואב ונוזל אדום מרוח על גבה ואחוריה אני מניח לכלי המשחית ונכנס אליה, "חזק, חזק, דפוק אותי חזק", אני ממלא אחר הדרישות, היא מצידה משחילה את ידה בין רגליה וממששת אותי. אני תופס אותה חזק, ידי מלאות בדמה מחליקות על גופה, מתקשות לאחוז בה, לופת את שערה בחוזקה, מעביר את ידי על פניה, "כמעט גומר" אני אומר באיפוק יחסי, "תגמור", "ג גמם אני ני" היא גונחת. בקושי מצליחה להוציא את המילים מפיה ומשחררת אותן בקצב הדפיקה.
שנינו נושמים כבד בנשימות של אחרי, אני יוצא ממנה, היא מסתובבת לעברי, לחיה הימנית ואוזנה מרוחות בדם, יורדת על ברכיה ומלקקת אותי, מלקקת את שארי הזרע, מלקקת את ידי הספוגות בדמה. "אתה פשוט מדהים" אומרת ומביטה אליי מלמטה, "אני כל כך אוהבת אותך" עוצמת את עייניה ונעמדת, מתחילה לחוש בכאבי הפציעות, "כיסחת אותי" היא מציינת.
אני מרים את מכנסיי מהשטיח הכחול שלרצפת חדר הישיבות ומוציא חפיסת סיגריות מהכיס האחורי, מדליק סיגריה ומעביר לה ואז מדליק אחת בשבילי. היא צועדת ערומה לעבר החלון, בהליכה זקופה, יציבה ואלגנטית, כמעט אצילית ואני בעקבותיה, מביטים החוצה מבעד לחלון, אני פותח בו חריץ ומשב רוח נעים מלטף את עור הפנים שלי ושלה, גורם לשנינו לצמצם את עניינו. מושכים שאיפה בסיגריה, משחררים בהנאה עשן לאוויר. אני משאיר אותה מעשנת ומביטה אל החוץ וניגש להביא נייר. "בואי" אני אומר לה בשובי לחדר, "תסתובבי, אני אנגב אותך מהדם". איריס מסתובבת, בוטחת בי לגמרי. בזהירות רבה ובעדינות אני סופג את הנוזל שהחל להיקרש, מחליף קטעי נייר לבן בכל פעם שזה האדום סוגר עליו.
