עוד לא התאוששנו מהמפגש של מלפני יומיים וכבר קבענו שמבלים את סוף השבוע כמו שהסכמנו בעצלתיים.
את תבואי עירומה, מוכנה, משובחת כמו יין ואני אכין מאכלים, אשתמש בכלי זין.
עוד לא התאוששנו מהמפגש, את מותשת, אני מותש והנה יש אחד חדש.
החלטנו שנוותר על לדבר מהרגע שקבענו שוב להתחבר, מאז שקבענו להיפגש ועד לאותה דקה בשישי הזה בשש.
שחס וחלילה ושלא יקרה מצב מתועב בו אחד מאיתנו יהיה נמהר וידחה את המחר, או אולי מתוך לב כואב ומותש, חלילה יבטל את המפגש.
כבר קבענו מה נלבש או יותר נכון מה יהיו מלבושייך, או למעשה איך תבואי ומה נעשה.
בראש נדבק אבק של חשש מחשיבותו המהוללת של המפגש, אותו החשש מימי ימים שקיים בראש כבר שש שנים.
מצד שני, ללא חשש מהתפחדות, מה בכלל שווה ההתאחדות, הלא אנחנו שנינו ניזונים מפחד, בעיקר פוחדים מהביחד.
הרי רק לפני ימים ספורים, השתמשת בבזיון בכל כוחותייך להחזיר אותי לזרועותייך וגם פה אולי כדאי לדייק, מצאת אותי בזמן חולשה כשליבי היה ריק.
תמיד אמרת לי ששערה אחת שלך מהכוס מושכת אותי יותר מקטר של רכבת, אבל לך זה לא מספיק, על הרגש את רוכבת.
וכך נותר וכך נשאר עוד חשד ממפגש מיותר, מפגש נהדר, מפגש בו לבטח, גופינו יתאחדו לנצח, רק בואי נוריד קצת מתח. כי שנינו יודעים שאסור לתת לזה פתח. ומתוך היכרות מעמיקה של שנינו אז בואי גם נסכים שזה האחרון בנינו.
עוד לא התאוששת מהמפגש של מלפני יומיים, סימנים כחולים עדיין צבועים לך על השדיים, את זורקת תיאורים, מפנטזת מה יהיה, עד לאילו עומקים נגיע, מנסה לגרום לי להזיע. ואני, התעייפתי, יגע, יודע, מה שלא תמציאי בקלות אני גומע.