לפעמים רגעים של כתיבה, הם דומים לרגעי מוות איטי. בין מילה למילה שנכתבת, כמו בין זריחה לזריחה שעולה, יושב אדם בודד בשקיעה.
שעון החול של מחשבה יחידה מגיע עד לקו, עד לאותה נקודה בה נזרקת על הנייר באלימות ואין עוד דרך חזרה, זו דרך של למות, אין לשאול מדוע או לאן, השיר הזה נכתב עכשיו וכאן.
בשירים מייפה את המוות, נותן בו חיים ואין מה לייפות, מוות הוא מוות וכשזה האחרון לפתע מגיח הוא בדרך כלל עצוב ומסריח ובהעדר גלוריפיקציה ספרותית, הוא עוד גופה נרקבת מאבד חיים בעוד שורה אחת פרטית בים שורות רבות כתובה בדיו פשוט וסתמית.
לפעמים, בכתיבה של המוות חושב בו בתוכו עלייך, איך במילים אחרונות, אחרות, חתכת אותי כבסכין ובארס לשונך השארת אותי משותק, איך הייתי תמים.
בכתיבה עלייך כמו על מוות, יכול לגלות ולומר שאהבתי אותך לאורך כל הדרך ולא אמרתי דבר. בחשיכת מדבר התוודיתי רק בפני כוכבים, התרתי נפשי לשעשועי מלאכים.
כאשר נע לבדי בין אמונה למשבר, זה רק אני שבוחר, בוחר לא לגלות לך דבר, לא לדבר, נותר בלבד עם עצמי, ערום וחיוור.
בהתהלכות בתוך קור, בין טיפות רטובות, מפריד אחת אחת בין אלו המתוקות למלוחות. מקבל את חזרתה של השמש, מכה על פיסת אדמה צרובה במדבר, מכה עליי, על מה שנשאר.
הלב נצרב כשרואה אותך לבדך, חושב מה אומרת בסתר ליבך, מה שצריך היה לא נאמר והלא מילים, מילים הן דבר נהדר וכששומרים אותן בפנים הן הופכות רעל מאכל בבשר.
מה ששלך לעולם לא יילקח מעמך למעשה, כך לוחש המוות בחיוך מאוסה. מוזר ששנינו שזקוקים לחסדים, בכל פעם שבוחרים לדבר מבקשים לעצמינו דינים, בוחרים לוותר.
בכתיבה אחרונה כשריח מוות נמצא באוויר, את חסרה לי עכשיו, חסר לך תמיד, בדקה אחרונה של מוות אין משמעות למי ניצח ומי הפסיד.
בן אדם, תשקע בדמיון, תתאמץ, עוד רגע לפני סוף הדרך, לפני האמת, אל תיכנע, אל תפתח צוהר למלאכי חבלה, אל תיתן להם לשחק בדמיון, וותר מרצונך על כל הגיון.
דברי איתי עכשיו, בהזדמנות אחרונה של לדבר ולתת, הזדמנות אחרונה של לאהוב באמת. בהיאחזות של זרעי בגופך, בעודך ממתינה שיגדל ויצמח עובר בבטנך, ביום בו נולדת יום היוולדך זמן של חיים ומוות זמן של קם והולך.