שוב התקשרת, באמצע הלילה מאוחר, הערת אותי בדיוק בשעה של בין היום לבין מחר.
ולמרות שלא רציתי, עניתי מהר. אבל הסברתי לך מיד שאין עניין בלדבר.
ואת, עקשנית, מתעקשת לדרוש, ממש תופסת לי את הראש.
מתוך שינה, עם כדור מסבירה לי דברים, שעכשיו פתאום ברורים לך יותר החיים.
מתחננת לבוא, עכשיו. זה חשוב ואם אסכים אז הנה את כבר בדרך וייקח לך מקסימום חצי שעה..לערך.
איך מזה שאמרתי שלא רוצה לדבר, את כבר בדרך ואני חייב להתעורר? ובאת ונכנסת ואני, בראש לא מסודר אז שואל מה את עושה פה, מה את רוצה ותגיעי כבר לעיקר.
במקום לדבר את שותקת, מחבקת, מתפשטת? את ואני כבר היה סיכום מעשה ולמען האמת זה כבר היה מאוסה ובסיכום הסיכום הסכמנו שאת ואני זה פסה.
אבל עקשנית, כן, זה מוכר ואני מהדיבור, עם הכדור כבר לא נזהר. מדברת בלי מילים, אולי לוחשת "תן לי רק רבע שעה" את מבקשת. רק להרגיש ואני בתוך התחתונים כבר לא נשאר אדיש.
ומארבע של לפנות בוקר כבר הפך לשש ואין בי כוח התנגדות או להתעקש, מנסה לפקוח את עיני קצת להתאושש ומשום מה המוח מבושש, שדייך נלחצים כלפיי אט אט, מלבושי יורדים מעליי לאט לאט, הריח המוכר שלך חודר לאפי והנה אני בתוכך, כן..אף על פי.
שרוע על מיטה, מתעורר בשעת צהרים, הפוך מהכדור לידי בקבוק מים, אולי הזייה, אולי חלום. אבל הריח, הכתמים על המיטה, התחתונים שלך על הריצפה, פאק..הטירוף שלך וחוסר ההיגיון, כבר לא משאירים לי מקום לדמיון.
