על מוסר ומעבר

אור עמום של נר העומד לדעוך האיר את שיער ערוותה המפוסל כפס צר החותם את שער הכניסה למרכז בילוי למבוגרים בלבד.

צללתי בין ירכיה כשידיי מלטפות את שוקי השיש שלה שעטו עור ברווז מפאת הקור ששרר בחדר,

"אני במחזור" היא סיננה כמעט לא רוצה שאשמע, התעלמתי, הכנסתי את לשוני ישר לתוכה ותערובת של מיצים ודם מילאו את בלוטות הטעם שלי,

הגברתי את הקצב, נהניתי ללקק אותה במיוחד שהייתה במבוכה.

עיני היו פקוחות, הסדין הלבן הסמיק באדום עז, כך המשכתי עד שגמרה.

היא משכה אותי אליה והתנשקנו עמוק, נצמדנו לאלוהים כל אחד בתפילתו שלו וחדרתי אליה, היא גמרה שוב.

ירדתי ללקק את משקה הניצחון שלי וחזרנו להתנשק, ידי בתוכה ידיה בתוכי, אכלנו בידיים ובפה כילדים קטנים כשסימני החטא על פנינו.

בחדר שררה אנדרלמוסיה מוחלטת.

נשארנו מחובקים עד שהמיצים והדם יבשו על עורנו ועל פנינו והיינו לחלק בלתי נפרד מהם.

הגהינום נמצא בתוכנו, לא עמוק מידי, על פני השטח.

מתעתע בנו. מניח לעצמינו לאחוז בכל רגשות האשם שלנו ולהריץ אותם ברצף, ללא הפסקה, עד שאדם אומר שדי ואין די באמירתו.

כן, גם חדלות החיים אינה משחררת....גהינום.

הסברת שיש לך קצת גבולות,

הסברת שיש בך קצת רצון נדוש לשלוט בהחלטות מראש,

הסברת שבגדול את מקבלת הכל רק אם תדעי מה זה יכלול,

הסברת שאת אוהבת הסברים כי ככה הדברים יותר ברורים.

אמרת שיש גבולות אבל הם משתנים,

אמרת שפחות חשובה תחושה של שילטון יותר תחושת הביטחון,

אמרת שתהיי מוכנה לקבל כמעט הכל ובכלל אין פה איזה כלל,

אמרת שאת מרבה באמירות ואז עושים פחות שטויות.

ראית שיש גבולות רק אחרי הכוכבים בשמיים,

ראית וזו אמת לאמיתה שאת מקבלת בכיף את השליטה,

ראית שקיבלת כל דבר וזה אפילו לא היה לך מוזר,

ראית שאין צורך בשום מילה או דיבור כשיש משהו אמיתי, כשיש חיבור.

נתת לי לפרוץ לך גבולות בראש,

נתת את כל השליטה בשבילי, נתת את כולך, עכשיו את שלי,

נתת לי לשחק בך, בגופך מקצה לקצה, קיבלת כל מה שאמרתי למעשה,

נתת לי, נתתי לך מילים של אמון, ללא תנאים או זמן, מעומק ליבך הפקדת בידי גם את ישבנך.

ועכשיו, מה ששלי, שלי, מה ששלך בשבילי.

תמיד את יודעת מתי להגיע, כאילו באינסטינקט, בחוש,

יודעת לבוא גם בגישוש, יודעת איך לבקש רק עם העניים,

יודעת מתי להוציא מילה, מתי ממש לדבר,

יודעת להפוך את הקערה למרות שאמרתי שלא חוזר.

כן, את יודעת בדיוק מתי להתפשט ויודעת גם איך,

יודעת איך להיכנס ללב ולסבך, יודעת הכל,

כך כבר מאתמול השתחלת דרך סוגר ובריח,

עוד רגע ונגעת בצריח.

את יודעת לבכות ויודעת לצחוק,

יודעת להתחנן שאתן לך מכות,

יודעת שהגיל שלך משחק לטובתך ויודעת תמיד שבסוף אתהפך.

את יודעת לרצות, לתת את הכל, את יודעת בשקט איך לסבול,

יודעת אפילו איך להזיז את התחת בדיוק בזווית בתוך המקלחת,

יודעת מה אני צריך, יודעת מה אני רוצה ויודעת תמיד

לדאוג שאצא מרוצה.

ועכשיו את גם יודעת, למרות שזה גורם לבלבול, עכשיו את יודעת ששמתי גבול,

את יודעת שאין דרך חזרה, יודעת שהדרך ללב שלי סגורה.

יודעת שבתוכי יש מישהי אחרת, יודעת לצחוק על העניין ולקרוא לה גברת,

אבל עכשיו את יודעת שאומר לך לא, יודעת שיש תשובה,

מצאתי לי אחת מיוחדת, אולי מצאתי אהבה.

שוב טלפונים ממך שוב הודעות,

את הרי יודעת שככה נולדות להן צרות.

הסכמנו שנגמר, שמה היה נשבר,

סיכמנו שהכל כבר נאמר ואת עדיין חולמת על אולי ומחר.

כותבת שהיה מיוחד, שלא מתאים לך הלבד,

ואני עונה שתגדלי אז תוכלי להבין, לא הכל זה רק רגש ומין.

אומרת שתתיישבי צמוד אליי לדלת, שאין בך פחד,

מסביר שתעשי מה שתעשי כבר לא נהייה ביחד.

משנה את הטון, מורידה דמעות,

זה אצלך נשק יום הדין, אבל האמת, גם לזה אני כבר חסין.

ועם כל האהבה שלי לראות אותך בוכה,

עכשיו זה נראה כמו סתם עוד רגע קטן של מבוכה.

כשאת רואה אותי מרחוק, מדברת איתי מעבר לקו,

אני נראה לך שקט, אולי אפילו מאוהב.

כשאני כותב לך משהו, עונה לך להודעה,

כל מילה שנכתבת נדמית לך רגועה.

כשאת מבקשת שאשמור עלייך, שאתן לך כתף ככה סתם לשים את הראש,

את באמת מאמינה שאין לך מה לחשוש.

כשאני קורא לך דברי שירה מהדף, מילים של אהבה,

כולך מתמלאת בזיו ותקווה.

ואז כשאת איתי צמודה אליי ממש קרוב,

מחפשת ורוצה לאהוב, אני מחפש איך לומר לך את המילים,

מסביר לך שגם בים, אם מסתכלים ממש מרחוק אז אין גלים.

ומזכיר לך עם הרבה אמפטיה וכאב,

שגם בתחפושת, זאב נשאר זאב.

הזאב שוב רעב, בחוסר רצון ומתוך עודף רזון,

בלב דואב הוא חש בריק, בכאב.

עוצם שוב את עיניו, מנסה לחזור ולישון,

אולי, אולי התעורר סתם מיובש בלשון.

בהרגשה מוכרת ואפילו ממכרת, אין אצלו בראש מנוחה,

מתכרבל לו עמוק בתוך השמיכה, מתפלל לשטן שיעבור,

אבל יודע כבר שאין מזור.

באחת נעמד על רגליו, מריח באפו ריחות של דם ושל סתיו,

הוא אחר עכשיו, מוכן וחד לקרב ותמיד זה אחד כזה על חייו.

ליבו דופק מהר, צורתו משתנה ללא הרף, יודע שהלילה שיניו יאחזו בטרף,

כמה שלא ירחם על טרפו הוא יודע שזו עצם מהותו.

עכשיו שיניו חשופות, שריריו נמתחים, ריר נוזל על בגדיו,

הוא קורע אותם מעליו בלי חיבה או אהבה, מחליף את עורו בעור של פרווה.

מחשבתו מתחלפת באינסטינקט מחודד, עכשיו זה הוא עם עצמו

והוא לגמרי לבד.

מחזיק בידו מקבת, מוכן לשסע כל ארנבת,

עכשיו הוא יוצא, עכשיו הוא חזק, עכשיו מרגיש חי ודמו שלו זורם בעורקי.

תחושת החיות והסיפוק כשהוא הולך, מולך ביער, מאפילה

על רגשות החרטה והצער שכבר יגיעו עם עלות השחר.

פוגש את הטרף באופן קל, בכל צעד ושעל, ואלו האחרונים

לא מזהים את בן הבלייעל. תווי פניו וערוותו, לא מסגירים להם

את זאבותו.

והוא, זאב, כך שברור וידוע לו ואפילו מובן, שהוא משלם

לחושך במזומן. בעצם סיפוק סיפוקו, הוא מזמין את האופל

לגור עמוק בתוכו.

עד כמה שאת חושבת שאני רע, עד כמה אכזר שאני יכול להיות לתפיסתך,

עד כמה רחוק שאת חושבת שאני מוכן ללכת בכדי לשמור ולהגן על אלו שיקרים לי מכל..לשמור עלייך,

את לעולם אפילו לא יכולה להתחיל ולהבין את מעמקי הגהנום שאגיע אליהם אם צריך, עד כמה עמוקה באר השאול הזו שלי.

פרויד אמר שההבדל בין אדם מוסרי לכזה שלא, היא השליטה בדחפים.

כל אחד עולות בו מחשבות על נקמה, לעשות רע למישהו ואפילו רצח.

השליטה בדחפים הללו וההבנה שאלו דחפים חולפים והמעבר עליהם הלאה הופך אותנו מן הסתם למוסריים יותר.

אני, עד כמה שאני מוסרי לתפיסתי, אינני מוסרי כלל כפי הנראה.

-לעולם הבטחתי לך שאהיה לצידך מביט בך בערגה,

מעולם לא הבטחתי לך שיהיה זה במרחק של נגיעה.

-לעולם הבטחתי לך שהכל יהיה בסוף הדרך בסדר ובלי מכות,

מעולם לא הבטחתי לך שהדרכים לשם יהיו קלות וחלקות.

-לעולם אמרתי לך שאומר לך רק אמת בשביל לא לדמוע,

מעולם לא אמרתי שזו תהייה האמת שתרצי לשמוע.

-לעולם אמרתי לך שאני איתך עד הסוף ואפילו עמוק,

מעולם לא אמרתי אם הסוף הזה יהיה קרוב או רחוק.

-לעולם הבטחתי לך חיבור בין נשמתי היחידה לכל נשמותייך,

מעולם לא הבטחתי לך שנשמתי תהייה מחוברת רק אלייך.

-לעולם הבטחתי לך שתהיי תמיד מחייכת,

מעולם לא הבטחתי לך שלא יהיו ימים של שלכת.

-תמיד הבטחתי שאקח ממך את כל הבדידות בכדי שתהיי מאושרת בתוכך,

אבל אף פעם לא באמת ידעתי אם החלטת לבחור באושר בעצמך.

באור של יום, בחום צורב, עומד לו לבד הזאב. בין אלפי קולות ומשקי כנפיים עם צלילים חדים וצורמים שעוברים באזניים.

מוצא לו פינה מרוסקת, מאובקת בצל, פושט את בגדיו, מוחה את הדם מליל אמש מפיו ופניו. בפינה שקטה משלו זה עובד, רק עד שיחלוף החום הכבד.

בצהריי היום הוא הוא ניעור מחלום, חלום מפעם על להקה, חלום שרודף אותו וחותם בו מועקה כשאז בימים היה חלק מכוח ושלטון כשעמד לו הכוח לרצוח מתוך התקף שגעון.

עוטה על גופו פרווה נקייה ונשאר לו לבד ישוב בהמתנה.

בשעות בין ערביים, עת כל נפש מתכווצת בקרבה, נפשו שלו נהנית מבדידותה. נזכרת נפשו במנהיג שהיה, נזכר בגופו בזמנים שהייתה להקה.

עוד קצת של הזמן נשאר בצל האובד סתם לשכב, עד שגופו ונפשו מתחילים, חשים ברעב.

כשערב יורד, נעמד על רגליו, חושב בערגה על כל זאבותיו. הרעב מתגבר והוא חולם על תור הזהב, כן, תקופה שבא על סיפוקו מצייד ארנב. אבל עכשיו הנפש רעבה ואין ארנב או כל דבר אחר שיביא אותה על סיפוקה ומהר.

לילה יורד. השקט עכשיו כבר חד וברור, נותן למחשבות הזדמנות לנוח, להירגע, מרגיש שחוזר לזאבותו בהדרגה.

דופק יללה לירח מתוך הרגל וכוחו, כוח שדים חודר בו ומהתל.

חושף את שיניו, קורע עור וגידים מתבוסס בדם, לא בדמו. דקות יקרות מפז משכיחות את כאבו ואין דבר ואין מזור שמשביע את רעבונו.

בזמן דמדומים שב ופושט את בגדיו מבלי להרגיש את הצורך למחות שוב את הדם מפיו ופניו.

חיות פצועות מגיעות עד לפתח ביתו, עד אליו, בתחינה לסיום הייסורים רק שינעץ בהן את שיניו.

והוא זאב, מסרב, משאיר אחריו נשמות פצועות והולך בנימוס, משאיר אחריו חורבן ועכשיו הכל הרוס.

במקום של בוקר חוזר ונרדם, את פרוותו לא החליף וכולו מלא מדם, שומע משק כנפיים רבות, בראשו צלילם של כנפי מלאכים, אך הוזה והוא בגפו, אלו הם הנשרים שבאים ונוגסים בגופו.