על מוסר ומעבר

הזאב שוב רעב, בחוסר רצון ומתוך עודף רזון,

בלב דואב הוא חש בריק, בכאב.

עוצם שוב את עיניו, מנסה לחזור ולישון,

אולי, אולי התעורר סתם מיובש בלשון.

בהרגשה מוכרת ואפילו ממכרת, אין אצלו בראש מנוחה,

מתכרבל לו עמוק בתוך השמיכה, מתפלל לשטן שיעבור,

אבל יודע כבר שאין מזור.

באחת נעמד על רגליו, מריח באפו ריחות של דם ושל סתיו,

הוא אחר עכשיו, מוכן וחד לקרב ותמיד זה אחד כזה על חייו.

ליבו דופק מהר, צורתו משתנה ללא הרף, יודע שהלילה שיניו יאחזו בטרף,

כמה שלא ירחם על טרפו הוא יודע שזו עצם מהותו.

עכשיו שיניו חשופות, שריריו נמתחים, ריר נוזל על בגדיו,

הוא קורע אותם מעליו בלי חיבה או אהבה, מחליף את עורו בעור של פרווה.

מחשבתו מתחלפת באינסטינקט מחודד, עכשיו זה הוא עם עצמו

והוא לגמרי לבד.

מחזיק בידו מקבת, מוכן לשסע כל ארנבת,

עכשיו הוא יוצא, עכשיו הוא חזק, עכשיו מרגיש חי ודמו שלו זורם בעורקי.

תחושת החיות והסיפוק כשהוא הולך, מולך ביער, מאפילה

על רגשות החרטה והצער שכבר יגיעו עם עלות השחר.

פוגש את הטרף באופן קל, בכל צעד ושעל, ואלו האחרונים

לא מזהים את בן הבלייעל. תווי פניו וערוותו, לא מסגירים להם

את זאבותו.

והוא, זאב, כך שברור וידוע לו ואפילו מובן, שהוא משלם

לחושך במזומן. בעצם סיפוק סיפוקו, הוא מזמין את האופל

לגור עמוק בתוכו.