נאיה.. מחשבות מהכלביה

סקס בהמי לא משרת אותי

פונקציית חרמנות כמעט לא פועמת בי

אני בבדס"מ כי משם העוררות שלי

הצחוק המתגלגל שלי כשלך כואב...

כל פעם כשאתה מתרסק לרצפה וקם בקושי חזרה

העיניים הפעורות שלך כשאני בועלת אותך והופכת אותך לשלי..

כולם עומדים מסביב ומסתכלים

אני מרימה את סנטרך ואתה מביט בי..

זה רק אני ואתה פה ברור?!

אתה מרגיש את הדם זולג ממך.. חם ומתכתי.. 

אני מניחה לך כוס בירה קרה על הרצפה ואתה לוגם כמו כלבלב אחרי מסע...

ואז ההתפרקות.. אתה נופל פעם אחרונה בזרועותי.. לוחש "תודה המלכה"

ואני מחבקת אותך.. קטן ערום מדמם ומאושר

המלחמה גרמה לי לחיבה ללובשי מדים..

ממש פיתחתי קינק חדש של "תרומה" למדינה..

מנשלט חסיד דרשתי תפילות במניין לשלומם של החיילים והחטופים..

הרחבת שעות לימוד התורה ואמירת קדיש בכוונה לכל אחד שאין מי שיאמר עליו..

ולא, אין לי כלום עם הדת.. זה בא ממקום של להביא את הנשלט להשקעה מקסימלית בתחומו..

והמילואימניקים.. אוחחחח

נהייתי כזאת "רכה ועדינה" איתם..

מסשנת ובוכה.. מסשנת ומחבקת..

מסשנת ומנשקת..

אתמול פגשתי אותו.. בכיר...

הוא פחד..הוריד את הדרגות וכל סממן מזהה.. הברכיים רעדו..

עד שהדלת נסגרה..

המדים התקלפו.. נשארנו גוף לגוף.. בבועה.. העולם בחוץ יחכה לנו..

לא ראינו כלום, לא שמענו כלום..

ולאט לאט הוא נפתח.. 

התקטן מבכירותו ודרגותיו..

והתמסר..

כאן, מותר לך.. להיות חסר מחשבות, חסר גינונים..

כאן מותר לך לבכות, לצעוק, לצחוק..

להשבר לחתיכות כדי להבנות מחדש ברגע שתצא מפתח הדלת..

ברכת תשמור על עצמך תמתין

אני אשמור עליך.. 

אני לא נוהגת לסשן בדאנג'ן..

אולי כי כולם נהיו נורא דיסקרטים..

אתמול באתי ברע.. מה זה רע?

דמעות עמדו לי בעיניים...

בתקופה האחרונה, הפונקציות ששירתו אותי כל חיי הופכות לא רלוונטיות...

כבר לא זקוקה להן כדי לשרוד..

אני מרגישה שינוי עמוק ברמת הdna

אתמול הגיעו שני אהובים..

אני אוהבת את המוכר והידוע.. אוהבת לדעת מה האדם שמולי יכול לשאת..

הייתי כל כך צריכה את הסשן הזה..

לאחרונה שכחתי מה זה הבדסמ שכל כך אהבתי..

הסשן הזכיר לי.. את תחושת המלאות, האחריות.. הצחוק..

החיבוק..

קמתי חדשה הבוקר.. וכשהידיים שלי סגולות.. זה תזכורת לחיוך של אתמול 🖤

גם לנו יש לב..

והיום הלב שלי כואב במיוחד.

אני לא חדשה, אני לא תמימה, אני לא ילדה...

הכרתי נשלט, התכתבות עמוקה שלא הייתה לי..

שעות, ימים..

הוא היה כל מה שחיפשתי וכל מה שלא חשבתי שאסכים לו..

סוף סוף אתגר למוח..

הוא כתב מדהים, היה שנון, חכם, מצחיק, עשיר..  הרגשתי שאני יכולה לספר לו הכל.. וכך גם הוא.. בכינו, צחקנו..

הוא היה זקן מדי, שעיר מדי, גר רחוק מדי ובלי שיניים.. ובודד, מאד בודד.

היום קבענו להיפגש..  בלי סשן, בלי מגע, רק לדבר..

הוא חיכה לזה.. ואני, עם כל החשש גם..

אתמול במפתיע הוא נעלם.. חודש וחצי של שיחות.. שעות על שעות.. ונעלם..

האני הקודמת כנראה היתה כועסת מדי, ומסננת קללה טובה כזאת.. 

אבל היום, אני פשוט כואבת.. 

אתמול פתחתי בלוג.. 

לא כתבתי בלוג בערך שני עשורים.. וגם אז לא ממש הייתי מהמתמידים....

הציעו לי לכתוב אג'נדה..

הצגה עצמית..

השקפת עולם עמוקה על שליטה ושאר ירקות...

אולי אעשה זאת..

האם זה בשביל שמישהו יקרא? האם זה בשביל לסדר לי את הראש?

עוד נראה...

לפעמים אני תוהה, 

האם כל החיפוש הזה לשווא..

האם כל הבדס"מ הוא בכלל פנטזיה? 

נשלטים מחפשים

שולטות מחפשות..

האנשים חוזרים על עצמם..

ספק שרוטים ספק חרמנים..

לפעמים אני תוהה, כמה אנרגיה..

כמה שעות מקלדת...

בשביל מה?

בשביל מי?