תסתמי.
קודם כל.
תודה שאמרת לי את הגבולות שלך, תודה שסיפרת מה את רוצה (כמה שהסכמתי לשמוע)
את לא צריכה להרחיב במילים, אני רואה.
אני רואה את העיניים שלך משתאות
אני רואה כשהן שמחות
כשהן מתרגשות.
אני הכי אוהבת שהן מתרגשות אך מפחדות.
אני רואה את המלחמה הפנימית בין החזה שרוצה להיזקף
לבין הכתפיים שרוצות להישמט בהקלה.
את יושבת מולי, בכורסא הכחולה, כורסא שפעם הייתה בקליניקה שלי.
עכשיו משמשת היא והתאומה שלה לכורסאות הקפה ליד החלון
אנחנו יושבות לדייט צהריים, פעם רביעית שנפגשות, הכל וונילי, מספרות על העבודה, על החיים.
בזמן הסיפורים שלי ושלך, אני רואה את העיניים שלך מדלגות לי על הגוף, אולי שמת לב שהתלבשתי יפה בשבילך.
המבט שלך גורם לי לצמרמורת, החזה מזדקף וחיוך זדוני עולה על פני.
"על מה את חושבת" את שואלת אותי
" על זה שאת מחרמנת אותי ובא לי לשחק איתך"
העיניים שלך נפתחות לרווחה, סומק עולה ללחיים וחיוך שובב מתגנב גם הוא.
אני רוצה את אומרת, בואי נשחק.
אולי תעברי לשבת ליידי אני שואלת
ואת באה להזיז את הכורסה
לא. אני אומרת בצורה תקיפה ואז חוזרת לקול הרגוע, כאן על הרצפה.
בואי.
את לא יודעת ממש מה לעשות, אני רואה עלייך את הבלבול.
אני יושבת בשקט מחכה לך שתבואי.
" רק כשאת מוכנה, את זוכרת את השיחת גבולות שלנו? " אני שואלת
"כן"
"אני רוצה שנשחק משחק היכרות, אנחנו לא נתקרב לגבולות.
אני רוצה שנכיר, עוד רובד.
בואי" אני מסיימת את המשפט עם חיוך קטן
את מחייכת, משחררת את הידיים שעוד אוחזות בספה ומתקרבת אלי.
תביאי לי נשיקה אני מבקשת.
ואת נותנת, צרפתית תשוקתית, חמה ומרגשת.
אני מפסיקה את הנשיקה בעדינות, ומראה לך את הדרך למטה.
לרצפה כמובן.
את על הברכיים מולי, אני מלטפת לך את השיער.
" כמה את יפה כאן למטה ... נראת כמו מלאך"
את מחייכת ואומרת תודה מלכתי.
ואני מרגישה, בכל הגוף, שהמשחק התחיל.
אני לוקחת נשימה עמוקה
מזכירה לעצמי שאנחנו בסשן הכרות,
עוד נשימה.
אני קמה מהכורסא, הולכת לסלון שנמצא מאחוריה.
מזיזה את השולחן הצידה.
בצד של העין אני רואה שאת זזה.
" את לא זזה בלי רשות, אני מזכירה. "
"כן מלכתי, סליחה"
אני לא עונה.
אני מתה להעניש אבל זה עוד לא הזמן.
מפנה את הסלון מכל חפץ אפשרי.
הולכת לחדר שינה להביא את המזוודה השחורה שלי.
מניחה אותה סגורה, ליד הקיר בסלון.
הולכת להביא שתי כוסות מים וקערה ריקה.
חוזרת לסלון וראה שאת לא זזת, עדיין עם הגב אלי ואל המתרחש.
אני מחייכת, אני אוהבת צייתניות.
אני הולכת לכיוונך, רואה איך הגוף שלך מתמתח ומתיישר עם כל צעד שלי.
נעמדת מולך,
"תסתכלי לי בעיניים" אני מורה אלייך.
ומביטה בחזרה מבט חודר.
מסמנת לך עם שתי האצבעות של יד ימין שלי, להעמד.
את מהססת, לא בטוחה שהבנת נכון אבל נעמדת.
אני יודעת שתביני, אני רואה בעיניים שלך.
את חכמה אני אומרת לך, ואת מחייכת.
אני הולכת אל עבר הסלון, לפינה הרחוקה ביותר ממך, מורה לך להסתובב אלי.
את מסתובבת, עינייך מתחילות לחקור את השינויים בסלון.
ואני כועסת, " עיניים אלי, תמיד. אלא אם כן אמרתי אחרת"
את החזרת את העיניים בשנייה, "סליחה מלכתי" .
אני נושמת.
כבר נהייה מאוחר, אמשיך לכתוב מחר.
אולי אפשר לקרוא לזה פרק ראשון- התסמכי אלי? אסמוך על עצמי ?