שמעתי את הצלצול המוכר. הודעה חדשה.
אני פותח את ההודעה בסקרנות וקורא "היי, אני נשואה ונואשת. בעלי כבר לא נוגע בי כמה שנים טובות. יש לי תשוקה ומלא תסכול. אני רוצה שיכאיבו לי, שישלטו עלי. שיקחו עלי בעלות. קראתי את מה שכתבת ואני רוצה להיות הכלבה שלך אדוני".
תוך כדי קריאה, אני מבין איזה עצוב זה שהיא נשואה ומתוסכלת. אין לי שום רצון להיכנס ליחסים כאלו ובטח שלא להיות שותף בהרס שהיא מבקשת. משהו בטקסט הזה משך אותי מספיק כדי להגיב.
"היי, מה שלומך? אני מבין את התסכול שלך. הייתי רוצה לקחת בעלות עליך, אבל אני לא מתחיל כזה קשר כשיש לך כבר בעל אחד. אני בטוח שתוכלי למצוא אדון שיתאים לו יותר להיות במצב הזה".
שלחתי ועזבתי. הספיקה לי פעם אחת כזו כדי להבין שזה לא מה שאני מחפש. שאני יודע מה אני רוצה בדיוק וכמה זה חשוב להיות מדויקים במקום הזה. עוברות בקושי 2 דקות והצליל שוב מגיע בהפתעה.
"אוףףף, איך אתה כזה בטוח? אולי אחרי שנדבר תחליט אחרת? אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שאני ממש רוצה את זה איתך. אולי נעבור לטלגרם? אם תחליט שלא - מבטיחה שלא אציק לך יותר".
אני קורא ומחייך. חתיכת דרישה יחסית למישהי שמחפשת שישלטו עליה. אני מעריך את זה. אין סיכוי שאני אקח את זה קדימה כל עוד יש בעל שלא יודע על שום דבר. אין לי כוח לדרמות. אין לי רצון לקחת חלק במשהו עם אפשרות להפתעות לא נעימות בהמשך. טוב, בוא נראה מה היא חושבת שהיא מצאה פה שחשוב לה כל כך...
פותח את הטלגרם ומוסיף את היוזר. -"אני כאן, מה יש כאן שיכול מבחינתך לשנות את ההחלטה שלי?"
"היי, אדוני, אני כ"כ שמחה שכתבת לי. תודה תודה תודה. אני כבר רטובה רק מלדעת שאתה כאן. אני רוצה להיות שלך. שתעשה לי מה שאתה רוצה. חשבתי שאם תסכים לבוא לפה, אוכל לשלוח לך הקלטה של הקול שלי, תמונה של הגוף שלי ואת כל מה שאני רוצה שתעשה לי. חשבתי שזה ישנה את דעתך".
-"אוקיי, דבר ראשון, אני מאוד החלטי. דעתי לרוב לא נתונה לשינוי, בטח שלא כשאת רוצה אותי כאדון. הסתירה זו לא יכולה להתקיים כבר בהתחלה. מעבר לזה, הדעה שלי מגובשת בגלל הסטטוס שלך, לא בגלל המראה או הקול שלך. אם את בכל זאת רוצה לשלוח, אני מרשה לך".
משהו בהתמסרות המהירה הזו הרגיש לי מוזר. אולי זה חוסר ניסיון? או מצב נואש? לא יודע. מסקרן מספיק כדי שארצה לדעת יותר. עדיין, אני משקף כמה שאני יכול כמה התשובה שלי כבר התקבלה וכמה היא מוחלטת. זו לא פעם ראשונה ואולי לא אחרונה שזה קורה. אני זוכר את החוויות המטורפות עם הפוליאמורית ההיא, שבעלה לא היה בעניין. כמה קל זה היה, כמה נוח וכמה פתוחה היתה התקשורת בנינו. יכולנו לעשות בצורה חופשית את כל מה שהגדרנו בגבולות שלנו. גם הדו-מינית שרצתה גבר שולט לצד בת הזוג הקבועה שלה היתה חוויה מיוחדת ועמוקה. הסיפוק ההדדי היה גבוה והיחסים שלנו הפכו יותר ויותר אינטנסיביים... עד שבת הזוג שלה החלה לקנא. האישה שהייתי איתה, היתה יותר יותר שלי ופחות כל דבר אחר. זו הסיבה גם שזה הסתיים בסוף. הסוף היה מכבד ובטוב, אבל הבנו שהמקום שהגענו אליו מזיק לאחרים שסביבה בעיקר והיא עמדה בפני החלטה של או-או. הסשן האחרון שלנו היה מטורף. משהו בידיעה שזו פעם אחרונה הפך את שנינו למאוד מתמסרים, כל אחד לחלק שלו. יצאתי משם מסופק מאוד וחרמן יותר מאי-פעם. זה היה מטורף.
הצלצול שוב מפריע לי במחשבות, פותח את הטלפון, מתבונן בתמונה... מולי גוף ערום ויפה, עם קימורים נשיים ועור שנראה נעים למגע. אני מתבונן בתמונה ומרגיש את החום והתזוזות במכנסיים שלי. זה מוביל אותי ללחוץ PLAY על ההקלטה. קול נשי ועדין מתחיל "אמממ... שלום אדוני. תודה שהסכמת לי לשלוח לך את התמונה וההקלטה. אני ממש חמה ומצטערת שניסיתי לשנות את דעתך. אני פשוט רוצה אותך. רוצה שתעשה בי מה שאתה רוצה ולהיות הכלבה שלך. שתיקח אותי ותעניש אותי. שתחליט מה מגיע לי."
לקול שלה. למילים שבחרה. אף פעם לא קרה לי שמישהי התמסרה כ"כ מהר, הרבה לפני ההיכרות עצמה. הרבה אורות אדומים. אבל בכל זאת, אני לבד בבית מחזיק טלפון. עוד לא קרה כלום. אני רוצה לסיים את זה ובדרך שלי. לקחתי כמה דקות עם עצמי... חשבתי קצת.
ברגע אחד הרמתי את הטלפון, לחצתי על הקלטה והתחלתי לדבר: "קיבלתי את ההודעה שלך. התמונה שלך בהחלט היתה בחירה טובה והקול העדין שלך נשמע שברירי ומתחנן. כמו שהסברתי קודם, לא אוכל להיות הבעלים שלך במצב הזה. זה לא עובד בשבילי. אבל, אני מבין שאת רוצה להיות שלי ואני מוכן רק למשהו אחד וחד-פעמי. במשך השבוע הקרוב, בכל יום, תמצאי זמן שבו את יכולה להיות לבד. בזמן הזה, תכיני את עצמך בשבילי, כמו שהיית עושה אם הייתי מסכים. תתכונני כמו הכלבה שאת. כשאת מוכנה, תמצאי מקום שיש בו מראה. תרדי על ארבע, עם התחת שלך גבוה וממתין לי. תחכי ככה בלי לזוז 10 דקות. אני מרשה לך להסתכל במראה. אחרי 10 דקות, אני מרשה לך לגעת בעצמך, רק בזמן שאת מדמיינת את כל מה שאת רוצה שאני אעשה לך. תחשבי רק על זה ובדרך הכי מפורט שאת יכולה. את יודעת בדיוק מה מגיע לכלבה כמוך. כשאת מרגישה שאת עומדת לגמור, את תשמיעי את ההודעה שלי, שאומרת לך מה לעשות. אז ורק אז מותר לך לגמור, כי את צייתנית וכלבה שרוצה לעשות מה שאומרים לה. כשתגמרי בזמן שאת שומעת אותי אומר לך מה לעשות, תקשיבי רק לי ותני לקול שלי ללכת איתך לכל מקום אחר כך. אחרי שבוע שעשית את זה, אני מרשה לך לשלוח הודעה שזה בוצע."
לחצתי "שלח".
משהו בסיפור הזה היה כזה מדליק. כל החורים בסיפור... המהירות... נשארתי חרמן מאוד. מסתכל על התמונה שלה ושומע את הקול שלה שוב. השתעשעתי עם אלו קצת ועזבתי. עבר שבוע וכבר שכחתי מזה... עבר עוד שבוע ועוד אחד עד שנזכרתי... והנחתי שבטח היא שמעה את ההודעה והחליטה לעזוב את זה. קורה. זה הכי הרבה שהייתי מוכן לתת במסגרת המוזרה של הסיפור.
פתאום צלילי מוכר. אחרי חודש בדיוק, ממש על היום, הודעה חדשה בטלגרם: "אדוני. לא שאלתי אותך אפילו איך תרצה שאקרא לך, אז אני מקווה שאדוני זה בסדר. רציתי להגיד לך שעשיתי מה שאמרת לי שבוע שלם. היה לי קשה להפסיק כי שמעתי את הקול שלך גם בלי להקשיב להקלטה. זה גרם לי לעשות שוב ושוב את כל מה שאמרת לי. כל פעם שעשיתי את זה, הייתי יותר חרמנית והרגשתי יותר ויותר הכלבה שלך שכל כך רציתי להיות. אבל בסוף הבנתי שזה לא יקרה. הבנתי שאני גם לא מוכנה עדיין לעזוב את בעלי. אז רציתי לכתוב לך ביי ותודה אדוני. תודה שנתת לי להיות הכלבה שלך ואני מקווה שבמקום מסוים אשאר הכלבה שלך לנצח".
לנצח. כל המילים האלו. לפעמים קל יותר להשתמש בהן מאשר להבין מה המשמעות שלהן. זו היתה חוויה ממש שונה וכיפית. אין לי מושג מה קורה איתה מאז, ולא יצרנו קשר מחדש עד היום. לפעמים אני נזכר בה ובגוף שלה, בקול שלה... וחושב מי האחד ששומע אותה אומרת: "אני רוצה להיות הכלבה שלך..."
