בין מחשבה לנוסטלגיה
ובין הדמיון לבין המציאות
שם אנחנו רוקדים
ממהרים להדביק מדבקה עם שם
כדי לזכור מה אנחנו יודעים
וכשמדביקים כזו מדבקה על בנאדם
לא באמת לומדים
אלא יותר מנחשים ונזכרים
כאילו אנשים לא משתנים
וזה שקר גם ויומרני
"לדעת" מי נמצא מולי
בלי סקרנות אמיתית ובלי ללמוד את הדקויות
אלו שנשרו אתמול ואלו שצמחו הלילה
ובענפים הדקים והחדשים
שם נמצאת התשוקה
שם ההרגשה הזו שמרגישים אותנו פורחת
זה דחוס עמוק במערכת ההפעלה שלנו
מחולק למיליוני קבצים שאנחנו לא מכירים
ואיך בכלל מישהו יודע שהוא סקרן?
מלא מחקר פנימי ועדין
זה אף פעם לא מפסיק ולא מספיק
דברים ממשיכים לזוז באותו הקצב
ורק שאריות של חוויות נדחסות פנימה
בין אם קרו באמת או רק בראש שלנו
אין לזה חשיבות למעשה
כי אנחנו הוזים בצורה מופלאה
את מה שמשרת אותנו גם אם זה רע
ובא לי לפגוש אותך כבר
אם רק היית יודעת כמה זמן
שאני שולט בעצמי כל כך טוב
מחזק את שרירי הסבלנות והאיפוק
מתכונן ללמוד אותך
את התיקיות הסודיות האלו
לחקור כל דבר עד הסוף
זה מתחיל ונגמר בפנים בתוכנו
כל התפאורה בחוץ משרתת את מה שקורה שם
אם כולם היו מתייחסים לעצמם
כמו שהיו מתייחסים לאהוב ליבם
ואני כאן מרשה לעצמי עוד פעם
לדעת בלב שלם שאני לא מושלם
כמו שהייתי רוצה אותך
היפנים קראו לזה קינצוגי
שזה למעשה חיבור (מוזהב)
האנלוגיה הזו של הדבקת כד שבור
והצביעה של השברים באבקת זהב
הופכת כדים שבורים לשווים יותר ומיוחדים יותר
כל כד והשבר שלו
אז עד שתבואי אני מכין את אבקת הזהב שלנו
יחד נצבע את השברים שלך ושלי
עם מכחול שעשוי מגע ומילים
ונהרוס ונתקן ונשבור ונחבר
ונלמד איך לאהוב את הרגעים
כמה שרק אפשר