היה עוד קיץ ואי אפשר היה לסבול את החום
ננעלנו יחד בבית למשך כל הסופשבוע
יום שישי בבוקר ואני כבר מסתכל עליך וזומם
איך אפשר שלא...
את לבושה בבגדים שאני מרשה לך ללבוש בבית
את יודעת... בבית זה ערומים, או צמודים
והטייצ הזה קרוב אליך יותר ממני
אז אני קם אליך ותופס אותך מאחורה
"בבקשה תשאיר עלי סימנים... אני רוצה להרגיש אותך לפחות עד יום שלישי..." חייכת אלי
"השמש רק התחילה את הדרך לים, עד שהיא תגיע. אליו.. בטוח יהיו עליך סימנים"
ניסית ללכת ממני בדיוק שתפסתי אותך חזק יותר
"לאן את הולכת צעצוע שלי?"
"הכנתי לך הפתעה מאסטר"
אני משחרר את האחיזה ומסתובב לסלון
היא מרחפת בהליכה הזו ונעלמת לחדר
אין הרבה הפתעות שאני זוכר שאני אוהב
זה הולך להיות סופ"ש מעניין זה בטוח
היא יוצאת מהחדר ומסתכלת עלי מרחוק
הטייצ עדיין צמוד ונוסף קשר בחולצה מעל הטבור העגול שלה
השיער אסוף לשתי קוקיות של ילדה טובה עם שביל באמצע
אני מסתכל עליה מחייכת אלי ומתקרבת לאט
בדיוק נכנס שיר אחר, מאלו שגורמים לה לזוז אחרת
היא מתקרבת אלי עם התמימות הזו שמהולה בזימה ומחשבות סוטות
מתיישבת עלי עם הגב אלי ומתחילה להתחכך בי לאט
השיר ממשיך להזיז אותה עלי והגוף הזה מצליח בכמה שניות לבליטה במכנסיים שלי לרצות עוד
"אני מבין שהצעצוע שלי רוצה לשחק?" - שאלתי
היא ממשיכה לזוז עלי ומסכלת אחורה, מהנהנת בהסכמה
אני נותן לרגע הזה להמשיך עוד קצת
שניה לפני שאני מרים את הטלפון
היא רואה את זה ומנסה למשוך את תשומת הלב שלי יותר
עד שאני לוחץ על השיר הזה שפתאום יוצא בווליום לא סביר וממלא את הבית
היא נצמדת אלי לשניה ומרגישה את הידיים שלי אוחזות את המתניים שלה והופכות אותה אל הספה הענקית
שניה אחרי היא מתרוממת קצת ואני עומד מעליה, הידיים שלי הלכו מעצמן אל הטייצ הזה
שכבר היה מספיק זמן צמוד אליה יותר ממני... והיא יודעת את זה
הרעש הזה של הקריעה גורם לה להתפתל והגוונים של העור שלה נחשפים אלי דרך שאריות של טייצ
אני מחזיק לה את אחת הקוקיות
מרים אותה לאט אלי ולוחש לה "אני חושב שזה זמן טוב לסימן הראשון..."