אני משקרת לכולם ונוסעת עם התחפושת בתיק, מחליפה בגדים בין התחנות מאחורי החומה, וממשיכה לנקב עם החוגר. כל הדרך אליו לדירה העלובה והמעופשת שלו אל הגוף הדביק המיוזע והמבט המזוגג המפחיד, ישר לידיים השמנמנות והמפלצתיות שלו.
החיבוק שלו כמו לפיתה של רוע. "איזו רגישה שאת, יצור פלאי מלא ברגש", הוא אומר בתאווה מהולה בתימהון. הוא מנסה לזייף הבעות אנושיות ורוך מדומה ואני מפחדת. אני מביטה בו חזרה ולא מפסיקה להתרוקן מבפנים. "מה, את לא שומעת מה אני אומר?", הוא מתרעם על המצוקה שלי והמוח הופך לעיסה בזמן שהגוף מתקשח. "ביישנית, לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, אני אוהב. כל הכבוד שהגעת למרות שאת נקבה פחדנית ובכיינית, חמודה שאת, תשכבי פה", הוא מורה לי על מיטת הנזירות העלובה. הוא רוכן לעברי ודוחף את הפנים המפלצתיות שלו לכוס שלי, הוא מניע את הלשון שלו באופן לא ברור וגחמני וזה הדבר הכי מגעיל שאני מרגישה ובכל הגוף. "אני לא אוכל יותר לחיות בחיים", אני מתייפחת בפני המפלצת. הוא אוהב לראות אותי סובלת ובוכה, אבל לא כשאני מפריעה לו באמצע, מקשה עליו או נמנעת מלשמוע בקולו. הוא מסיים לאונן בעזרת הגוף שלי וממהר לסלק אותי ללא מורא "ביי חמודה, חיים יפים שיהיו לך", הוא מסתכל לצדדים וסוגר עליי את הדלת.