האמת המכוערת

שיעור ראשון בבוקר ואני עולה במדרגות באוניברסיטה, גבר מלפנים מחליט להסתובב אליי בשביל להסגביר לי "את הולכת מה זה רועש, את צריכה לעשות תנועות עדינות יותר", עם הבל פה של האלוהים ישמור. אני מתרגזת ואומרת לו בלי לחשוב פעמיים "תקשיב, יש לך ריח מה זה מסריח מהפה, איך אתה בכלל מעיז לפתוח אותו?". אני ממתינה מחוץ לשיעור ושומעת גידופי גוף שלישי מצד החברים הנקניקים שלו, של איך יכולתי להתבטא ככה ואיזו מן אלימה מילולית דוחה את השועלים שאני. אני מסכימה במידה עם חלקי, וממשיכה להסתכל בעונג בל יתואר על ההשפלה שנכנסה לו בעין.

התעוררתי מרוב אבסורדיות, צריכה לזכור לחפש שם של מגרש שדים טוב מחר בבוקר.

לעבור ליד שירותי גברים ולהריח ריח שתן עז. לשמוע שתן. לשמוע רשרושי אבזמים וחגורות נפתחות. להישאר במקום כשיש גבר נודף ריח זיעה. להשתהות עוד קצת ליד גבר כועס או משתולל. לפזול לכיוון מפשעות. להחסיר פעימה בכל פעם שרואה חפץ כמו הזה בשנקל שמאוננת עליו. לבהות בכפות ידיים גדולות וכבדות. לקלוט יד פתוחה מתקרבת לעברי ולהסיט ראש. 
לסמור בכל הגוף בפני גבר גבוה ממני במיוחד. להצניע לכת בפני גבר גבוה ממני במיוחד. להשתתק בכל פעם שעוברת על פני קבוצת גברים. להידרך מבפנים בנוכחות גבר שעוזר לי. להתנהג גוד גירל גם כשאני לא רוצה. להפנות מבט כשמסתכלים.

וגם, לפעמים לפעמים, פתאום לצעוק - "כוסאמאשלך! יא אפס!" כשמישהו צופר לי מהאוטו ברחוב, כאילו שאני איזו זונה בצומת. אהה, ואז לפחד שהוא יצא לדפוק לי מכות, וברפלקס שוב להירטב. איזה גול עצמי.

כל עוד הוא לא דוחק אותי לפינה עם האנאלי, אני לא אזכיר את זה לעולם. אפילו אמנע ואעדיף להסיט את תשומת הלב למקומות אחרים בגוף שלי. מכות, הטחות, עלבונות, יריקות, זרע, זיעה, שתן, חניקות - זה נסבל. ודווקא אנאלי בקושי רב, רקטום אחד קטן שהוא נקודת התורפה הכי גדולה שלי.

ואני באמת סובלת מהתעסקות שם. אני לא יודעת באיזו רמה רוחנית צריך להיות בשביל להרגיש הנאה מזה, אבל לא הגעתי לשם. אני עדיין בשלב של "פויה, יוצא משם קקי", והתכווצות לא רצונית שומרת עליי מחדירה ומשאירה אותו בחוץ, ממתין לחור המתבייש שלי. 

אז קבענו את זה, בלו"ז, את הדבר שדי נכנס למיינסטרים וכ"כ מובן מאליו עבור כל מי שמגדיר את עצמו עוסק במין לא טריוויאלי. הפעם "בלי משחקים". בהחלטה אמיצה מצידי ויתרתי על החוקן הנוקשה שאני עושה לעצמי, לא לפני שהלכתי לדחוף לעצמי דברים לרקטום ולוודא שהכל בשליטה. בנוסף, בשביל לצמצם בעיות ברגע האמת, ויתרתי על זכות הדיבור כולה שממילא מסתכמת ב"צא, צא, צא" ומלווה בהשתוללות שלי. אני לא אוהבת את התגובות שזה מוציא ממני, ורציתי מאוד לצלוח את זה בשבילו. 

וזה היה קשה. קשה מאוד. ובתוך תוכי. כל הזיון שהתחיל מדוגי פתייני ונגמר בשכיבה מלאה על הבטן ועל הריצפה, זו שממולה יש מראה והוא מצמיד לי את הראש אליה. כל הפעולה של להכניס-להוציא, דימתה לי תחושת קקי עצום בכיוון ההפוך, וככל שהתרכזתי בה בכיתי יותר והצמדתי פנים לריצפה הקרה. רציתי ללכוד רגש אחד מכל מה שתוקף אותי ולא הצלחתי, כי כואב ומעליב ומביך ואני יודעת שאני לא אגיד את מילת הביטחון לשווא. מתוך החרדה קראתי פתאום "קקי, קקי!", ייללתי בדמעות בציפייה לתגובה ממנו והוא חיזק את הדחיפות. "יש לי קקי, חייבים להפסיק", הייתי מבוהלת, "אבל את לא רוצה זרע עמוק בפנים?", הוא נגע לי בנקודת התורפה השנייה הכי גדולה. "אני כן", הרגשתי את הכבדות של המילים בפה, "אז את יכולה להמשיך לבכות" הוא נישק לי בלחי וקירב לי את הפנים עוד קצת למראה. 

(וגם: "לבלוע זרע מהתחת זה לא מחלות בשבילך?")

להתגייס לדאע"ש רק בשביל להיות שפחת מין מוכה, שתוקה, אבודה ונוראה עד כלות אמיתית. 

(בחיי שלפני כמה שנים טובות הייתי נערה סקרנית ותאווה לזדון גרידא, חסרת אמות מידה על העולם, שאולי אז האמנתי שזה רעיון טוב וראוי).

(שוב זאת תקופת אובססיה של צריכת תוכן אלים מסוג זה ודומה לו #איןליכוחלעצמי88326).

בטיול עם הכלבה היפה הענקית של השכנה. אם אני מסתכלת עליה בעשיית הצרכים שלה, היא דופקת לי מבט מתבייש עמוקות ומסרבת לעשות פיפי או קקי עד שאני מסיטה ראש. זה קצת הזכיר לי את עצמי בתקופות מסוכסכות עם גמירות

או בכלל

:)

אני כל כך שמחה שהמגדר שלי קרוי נקבה על שם הנקבים שבי; אני שמחה שמגדירים אותי על פיהם. אני אוהבת שלזין קוראים זין - כי הוא כלי נשק שמשחית את הנקב, הבור ושאול התחתית שלי. אני אוהבת שזיון נקרא בעילה - אני משוייכת למי שבועל אותי. תודה לשפה העברית על האמת, ההיגיון, הכנות, המכובדות, הדעת, הדיוק וההחפצה שהיא מביאה. אני אוהבת להיות הדבר שאני.

מה הוא רואה: חור רטוב מתפ.ל.א.מ.פ על הזין שלו.

מה אני רואה: צעצוע מעצבן ואווילי שמרעיש יותר מידי כשדופקים ולוחצים עליו.

לא יכולה להפסיק להרגיש כמו ברווזון אמבטיה מזויין. יודעת שלא אכפת לו מההתקרבנות שלי, רוצה להשיג גישה לפלאפון שלו ולטפל בטעות הקיומית הזאת שנמצאת על שמי.

הלכתי איתו לים בשעת לילה מאוחרת. כיוונתי שאת המפגש הלחוץ הזה נעשה במקום ציבורי ועם זאת שכוח אל. האחד, בשביל הסיכוי הסביר שהוא יירתע מלהזיק לי. השני, בשביל הסיכוי הסביר שאם הוא יעשה לי משהו - אף אחד לא יצטרך לדעת שזה קרה לי.
התרגשות בהחלט הייתה. אפשר להגיד שבכיתי כל הדרך, עד שהגעתי אז ניגבתי את הדמעות והיטבתי להראות אסופה. מבפנים עוד נותרתי לחוצה וקפוצה. תמימה מספיק בשביל לחשוב שאם אמרתי "לא לגעת", הוא לא ייגע.
הוא באמת היה נראה רע, הגבר הכי מכוער שראיתי מימיי. גוף מסורבל, חיוך נוראי, ידיים גסות וחסרות חן. הזיעה שלו הייתה לפחות בת שבוע. מבט קר נטול אנושיות, מפחיד עד בלתי אפשרי להסתכל לו בעיניים ליותר מכמה שניות ברצף. חוסר התאמה בין החיוך, למבט, לטון הדיבור, למגע הידיים שלו עליי. 
סיגלתי לעצמי את הדיבור הכי עניו, שקט, מנומס, שלא יעורר את זעמו. על הדרך חשבתי שלא להביט בעיניו, יהיה הדבר הטוב ביותר, שכן זה מחלץ ממני את כל האימה שאני מבליעה בתוכי. אתרץ גם את זה כמידת ביישנות בעיניו, זה חשוב לו, לחשוב שאני כזאת.

בחנתי את הדשא הפתוח סביבנו. הוא היה לח מטיפות הטל. אף פעם לא ישנתי זרוקה ככה בחוץ, לא בדיוק ידעתי איך אשן אם בכלל, אבל העדפתי את זה על פני להמשיך למיטה איתו.
"מה תשירי לי מול הים?", הוא חתך את השתיקה וחיכה לשעשוע. הסתכלתי על הים הכי רחוק שאפשר, דמיינתי את עומק לב הים. הוא היה שחור ועמום, בהלימה למה שהרגשתי. "אשירה לאדני כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים", מלמלתי בעל-פה את הפסוקים ממני. הרגשתי נתעבת על אופן השימוש בשיר. "מה זה, את בוכה?", הבחין בעיניים נוצצות שלי. "יפה שאת מתרגשת מהמילים, זה מאוד מרשים אותי. גם הפנים הסמוקות שלך... לא שמת כלום נכון? מדהים. תמשיכי".

פתאום ראיתי נדל שחור מטפס מצווארו לכיוון פניו. נבהלתי. מרוב שהייתי מוכוונת לא-להביע-דבר השתהיתי, לא האמנתי שמטפס עליו נדל והוא ממשיך לחייך כרגיל את הטירוף הזחוח שלו. במהירות המחשבה חלפו בראשי האפשרויות לא להגיד דבר ולקוות שייעקץ ואנצל, או להסיט אותו ממנו. "יש לך פה... משהו..." הצבעתי על הלחי המזוקנת שלו והוא במהרה ניער את פניו ונבהל. "עדיין? איפה הוא?" קצת התחלף לו הקול, "זהו, הנה הוא", הצבעתי עליו זוחל לרגלינו.
התאפקתי לא לחשוב על הבהלה שאחזה בו, אבל רשמתי לפניי - חולשה. היה לי חשוב לדעת שגם אותו מפחידים דברים.
זוג אוהבים התקרב לאזורינו. התייחסתי אליהם בחשדנות והפסקתי לדבר עד שקמו מרצונם והלכו אחרי כמה דקות. לו לא היה אכפת, אבל אני ידעתי שמהצד אנחנו לא נראים סבירים. "פרנואידית, בואי תישעני כאן על המעקה", הוא הורה לי בזלזול ועשיתי כדבריו. חלפה לי בראש המחשבה שהוא הולך לבקש ממני להסתכל על הים תחתיי ולנענע את המעקה עד שיצחק מלראות סבל ופחד עליי. "נו, למה את לא זזה? תראי את התחת", נרגעתי, הראתי את התחת. האידיוט המבחיל בא מאחוריי וניסה להניח את הזיקפה הקטנה והמצחינה שלו בין הפלחים שלי. שיתפתי פעולה, ניתקתי מעצמי את המחשבה שזה רע ושאני לא נמשכת אליו. עצמתי עיניים ונתתי לרעיון שזין מתחכך לי בתחת לשטוף לי את המוח עד שכל החששות נעלמו ולא נותר בי כלום.
אפילו הצלחתי להנות.

הרעיונות הטובים ביותר (?) מתגלים לי במקרה. בעודי יושבת על הריצפה לרגליו (לא בכוונה), ומנהלת איתו שיחה (בכוונה), הבוהן שלו השתחלה לי לכוס (לא בדיוק בכוונה)... וזהו. זה כל מה שאני זוכרת דוקטור. עד הפלאפ שלפתע נשמע כשהוציא אותה מפימפום, אז ניעורתי להתבונן בכמות הלבן שהצטברה לה במיוחד על הציפורן ולא הבנתי מה הקשר ביני לבין זה. אוף

יש סיכוי שיהיה נכון יותר להחשיב אותי כנשלט ממין נקבה.

פיפי. פויה. אבל מה אני לא עלולה לעשות כשהחרמנות (ההשפלה, חוסר האונים, נישול העצמי) מעבירה אותי על דעתי. 

אם אני רוצה להשתין, אני מוכרחה לעשות את זה כרגע בפניו, ועם זה כשלעצמו אין לי טיפת בושה. גם לא אכפת לי להשתין על עצמי בפניו או לא. אלא שקודם לכן חטפתי כל כך הרבה מכות, וגם תוך כדי ההשתנה, שאני לא מצליחה להשתין ברצף כשאני בוכה ונאנקת מכאבים. וככל שהוא מרבה להכות בי עד שהשתן שוב ייצא, כך הוא חומק. אני מתכווצת בכל הגוף מהמכה וממאנת מלהשתין. עוד סטירה אחת ממש חזקה, בירך הפנימית או בצלע, גורמת לי להתעשת. להפסיק להתקשח, לכווץ שרירים, להרכין ראש, להתכדרר - בין אם מהשפלה ובין אם מניסיונות חמיקה. אז אני מפסיקה להגיב בכזאת רצינות ונרפית, שהכאב יכאב. אין כבר קיטועים, הכל הולך חלק, גם העניין עם הדמעות. זה דווקא לא כ"כ נורא לבכות בשלווה כשזרם הפיפי נשמע. 

ולא לכיוון הביוב, לא ככה. להסתובב מהר ובזהירות. לא להתפתל מכל חבטה. להיזהר בתזוזות שלא להחליק מהפיפי של עצמי. מהר, הכל נשפך לביוב. ואולי להרים רגל? לטבול בבת אחת עם הראש? להוציא לשון, לשאוב את הריצפה. אבל הכל במהירות, ואין ברירה, החולצה כבר מסריחה. להפסיק להיזהר על השיער, זה מיותר. לא לחשוב האם הריצפה מלוכלכת, כי היא מלוכלכת. וגם אם אפשר מהר, להנות מטעמה של בושה. 

ובסוף אפשר לבחור אם להתקלח. אף פעם אין מים חמים בשעה כזאת מאוחרת. הקור מכווץ אותי שוב. מים קפואים וקרצופים נמרצים, לא ליילל עכשיו, עוד מעט. לשטוף מהר, אני רוצה כבר למיטה.