האמת המכוערת

הרעיונות הטובים ביותר (?) מתגלים לי במקרה. בעודי יושבת על הריצפה לרגליו (לא בכוונה), ומנהלת איתו שיחה (בכוונה), הבוהן שלו השתחלה לי לכוס (לא בדיוק בכוונה)... וזהו. זה כל מה שאני זוכרת דוקטור. עד הפלאפ שלפתע נשמע כשהוציא אותה מפימפום, אז ניעורתי להתבונן בכמות הלבן שהצטברה לה במיוחד על הציפורן ולא הבנתי מה הקשר ביני לבין זה. אוף

יש סיכוי שיהיה נכון יותר להחשיב אותי כנשלט ממין נקבה.

פיפי. פויה. אבל מה אני לא עלולה לעשות כשהחרמנות (ההשפלה, חוסר האונים, נישול העצמי) מעבירה אותי על דעתי. 

אם אני רוצה להשתין, אני מוכרחה לעשות את זה כרגע בפניו, ועם זה כשלעצמו אין לי טיפת בושה. גם לא אכפת לי להשתין על עצמי בפניו או לא. אלא שקודם לכן חטפתי כל כך הרבה מכות, וגם תוך כדי ההשתנה, שאני לא מצליחה להשתין ברצף כשאני בוכה ונאנקת מכאבים. וככל שהוא מרבה להכות בי עד שהשתן שוב ייצא, כך הוא חומק. אני מתכווצת בכל הגוף מהמכה וממאנת מלהשתין. עוד סטירה אחת ממש חזקה, בירך הפנימית או בצלע, גורמת לי להתעשת. להפסיק להתקשח, לכווץ שרירים, להרכין ראש, להתכדרר - בין אם מהשפלה ובין אם מניסיונות חמיקה. אז אני מפסיקה להגיב בכזאת רצינות ונרפית, שהכאב יכאב. אין כבר קיטועים, הכל הולך חלק, גם העניין עם הדמעות. זה דווקא לא כ"כ נורא לבכות בשלווה כשזרם הפיפי נשמע. 

ולא לכיוון הביוב, לא ככה. להסתובב מהר ובזהירות. לא להתפתל מכל חבטה. להיזהר בתזוזות שלא להחליק מהפיפי של עצמי. מהר, הכל נשפך לביוב. ואולי להרים רגל? לטבול בבת אחת עם הראש? להוציא לשון, לשאוב את הריצפה. אבל הכל במהירות, ואין ברירה, החולצה כבר מסריחה. להפסיק להיזהר על השיער, זה מיותר. לא לחשוב האם הריצפה מלוכלכת, כי היא מלוכלכת. וגם אם אפשר מהר, להנות מטעמה של בושה. 

ובסוף אפשר לבחור אם להתקלח. אף פעם אין מים חמים בשעה כזאת מאוחרת. הקור מכווץ אותי שוב. מים קפואים וקרצופים נמרצים, לא ליילל עכשיו, עוד מעט. לשטוף מהר, אני רוצה כבר למיטה.

כמו לומר שלום. כמו אתנחתא באמצע היום. כמו להטיל שררה. כמו לשבור את הקרח בינינו. כמו להתנתק. כמו לראות שחור. כמו לראות אותי. כמו לעשות לי טובה. כמו לדמום. כמו לשמור על הפה סגור. כמו לסובב צד. כמו לנגב את הנזלת על הכתף. כמו לזחול לפינה. כמו להתקפל. כמו לעורר רחמים וזיקפה. כמו לחכות עד יעבור זעם. כמו להימשות מטביעה. כמו להיות בכל מקום ובשום מקום. כמו לזרוח. כמו להישאל "התאפרת? את יפה מהרגיל". כמו להתקרקע. כמו להתרחב. כמו להתכווץ. כמו לפחד. כמו להיות ללעג. כמו לא לדעת מאיפה זה יבוא. כמו לא לראות את הסוף. כמו אלף מילים.

זכות האישה היא לקבל סטירה. זכויות האישה הן לקבל סטירות.

"תראה לי את הסרטון שלך מזיין אותה", אני מפצירה בו בשעת חרמנות. "כשהדגדגן עומד השכל בתחת נכון, מאיהפבך?", הוא גורם לי להרגיש כאחרונת הגברים החרמנים. לא אכפת לו שהחרמנות שלי נובעת מתחושת הדפקטיות שלי עם עצמי, והפעם הוא לא מחנך אותי שאין דבר כזה להיות גרועה אינהרטית. הוא מראה לי גיף אמנותי ומונוטוני שלו דופק אותה בדוגי. הגב שלה יפה, אני משערת שהיא גבוהה וחטובה. אני בקושי רואה את החור שלה בבירור אבל מבינה שהיא נדפקת היטב מאיך שהתחת שלה רוקד בחדירה. "היא שווה?", אני שואלת וממשיכה להתבונן בחרדת קודש, לא בטוחה אם אני יותר מקווה שלא או כן. "כן, מאוד", "טוב, ומה היא עשתה עם השפיך?", אני שואלת ברגשי נחיתות ממוסכים בדאגה. "גמרתי לה על הפנים", "והיא הייתה טובה וגירדה עם האצבע הכל מהפנים ישר לפה?", "בטח, בפעם הבאה תקבלי הצצה גם לזה"

ווווףףףףף (גמירה)

אני לא מרגישה טוב. כנראה מפתחת דלקת גרון, לכן מטילה ספק ברצון וביכולת לקבל זין. אבל, הבתאדם מתכננת תוכניות וחתיכת זין מחובר לאיש צוחק. "להכין תה ולעזור במה שאפשר", הוא קורא לביקור האדיב שלו אותי. "תמיד כולך קרח, ורק הכוס רותח", הוא נהנה לציין לעצמו. חיבוק ארוך וחם משתנה במהירות לסטירות השכמה. הזין הושחל, החגורה הונפה, הדמעות השתחררו, הפה נפתח לקראת מטר היריקות, הרקטום הובך ונסגר והובך ונוקב. 

כלום לא כואב או מפריע. אין שיעול וכאב גרון וכאב ראש וכאבי שרירים ופיפיקקי תכופים. כל האיברים מכניעים את רצונם לנוח ושותקים כי הם וודאי יודעים שמשהו חשוב מתרחש עכשיו, צריך להיערך לקראת זין. "אהההה", "מים?", "אהא", הוא מוזג לי מים מהפה שלו ואז מגיש לי מהמקרר כוס עם שפיך שלא בלעתי אתמול. יש לי אולי 3 שניות לחשוב על הפרוביוטיקה המפוקפקת שלו בזעזוע מתוק עד שהוא מלעיט אותי. אני מגרגרת וגומרת בפה מלא תודה, אני אוהבת זין יותר מהכל. זין דוחה הכל, גם מחלה.

אהבתי אותה ודאגתי לשלומה בעקביות. שלא תצטער ושלא אפריע לעולם לישותה העומדת בפני התמוטטות, שלא תתפוגג ואתפוגג גם אני איתה בעולם לאבק.
"מה את מגנה עליה? היא לא רצתה אותך, בזכותי את חיה, בזכותי, תגידי תודה עלובה קטנה", ירה את התותחים הכבדים מול הילדה הקטנה ודלת האמצעים שאני. אמא החווירה, אני נאלמתי במקום, עמדנו כולנו עירומים ודרוכים והשתיקה כהודאה מילאה את החלל.
"אז מי שרצה את הילדה הזאת שיגדל אותה", הטיחה בו בהזדמנות אחרת מעל ראשי. חשבתי לעצמי שמה פתאום לגדול איתו בלעדיה, הוא היה רוצח אותי לו היה יכול, מרוב שנאה אליי. הוא לא עושה את זה אבל בשאר הזמן אדיש או אלים כלפיי. בפרוץ השנאה וחוסר הנוחות שלי על עצמי, אמרה אמא בפה חנוק "את טעות יפה", ולא הוסיפה דבר מעבר.  בכיתי על הצמצום הקיומי שהוקצב לי, בלתי נסבל היה לדעת שאת שאני מרגישה אני לא הוזה. ממילא לא רציתי לחיות אז למה לא נחסכה ממני עוגמת הנפש?

בדמיונות שהתרחשו רק במוחי ביקום נפרד שבו דבר רע לא ארע לי חייתי, כמו תת-ערוץ קטן שמשדר לי כל הזמן עוד את עצמי. הייתי קטנה בדיוק כפי שהייתי, באותה הניראות, ובאותם אוצרות בלומים שיכולים להתקיים. שמחה, מצחיקה, מאושרת, שובה, אהובה, יפה, חכמה, מוכשרת. יום אחד סיפרתי לחברה בכאב על אותה ילדה שאני מכירה מאיפשהו, היא הדבר הכי מדהים בעולם כך תיארתי אותה ופירטתי. "אבל, היא מתה ממחלה קשה", הוספתי בטראגיות שאיפשרה לי להיעצב הרבה מעבר למה שבת שש יכולה. הבהלתי אותה, ממש, אז היא הלכה לבכות לאמא שלה בבית.

***
אני יושבת עם המחנכת האנורקסית ששונאת אותי, אמי שלא שמחה בי, ויועצת בית הספר בחדר המוסיקה הריק. אני חשה על אמי את המבוכה הנסתרת, שותקת ממש כמו תמיד, רק הפעם עם סיבה. אני לא קונה את הגינונים האמהיים שלה באותם הרגעים מול אותן הדמויות.
"מה את הכי אוהבת לאכול?" שאלה היועצת. חשבתי לעצמי, מה אגיד, ברוקולי? "שניצל תירס וספגטי", המנה השנואה עליי, שיקרתי כפי שחשבתי שכל ילד נורמטיבי אחר היה עונה ולא מעורר חשד. "ומי זו מאיה? יש לך חברה כזו, ש...מתה?", "לא", יריתי מיד את השקר שצרח לי בגוף שהוא אמת.
שוחררתי לשיעור ונתתי למבוגרים האחראים לדון בי לבדם. חשבתי לעצמי כמה רע היה לספר על מאיה הזאת, האהובה, שמתה לי בדמיון בעודה קורסת תחתיי הממיתה אותה הטובה והיפה שלא עשתה דבר רע שמצדיק את הירצחה. שנאתי את אותה חברה שחשפה אותי בעורמתי. לא לדבר איתה לעולם, לא לדבר עליי לעולם, לא לדבר על הקולות שחיים בי לעולם, עם אף אחד, לעולם.
מאיה מתה ואין שום סיבה שהיא תטריד את העולם.

הפלישה אליי דרך כל החושים גורמת להרגיש נוכחות מוחשית אדירה בכל האיברים, אפשר בטעות לקרוא לזה שכינה. כל חתיכה ממני וכל פעולה שלי מתקשרת אליו ואם הייתי דתייה הדת שלי הייתה הוא, פסיכופת. זה דווקא כיף להיות עם פסיכופת, למי שאוהבת שינויי תודעה ורכבות שדים בלי חגורה או זמן קצוב. רק להרגיש פחד והתרוקנות עד שאת מאבדת קשר עם המציאות ושקועה בבלהות המתרחשות בתוכך, ופתאום לפרוץ בצחוק גדול שדומה לאזעקה כשהאימה מציפה. 

ואם תצאי בכל זאת למסע הזה דעי שלא תחזרי ממנו נפרדת ושלמה ולעד יקנן בך. כשהכל ייגמר את תתעוררי חלשה ותלושה, עם זיכרונות עמומים וגישה מוגבלת להבנה. התנועות שלך יהיו כמו עוויתות לא רצוניות, הנשימה שלך תשמע כמו חרחורי גסיסה. כל מה שתרגישי זאת עננה גדולה וכאבים חסרי פשר, לרעל שזרם בך אין טעם ואין ריח. עדיין נרטבת או רוצה, אה? ככה זה כשאת זונה חסרת תקנה. 

התכנים האחרונים שאני מאוננת עליהם הם בכלל לא ממקדשי זימה, הם מזירת שלום הגוף והנפש של פוליטיקלי קוראת&שיח פמניסטי. האמת שלרוב אני עוברת עליהן בלב ערל כמו על פני קבצן, אבל אחד האחרונים נגע בי עמוקות. אושיית האונלי פאנס שתקופה ארוכה נתפסה כמודל מושלם לבחורה "על רמה" עם ערכי נאו העצמה נשית שעשתה להן נא בעין עמוק, עלתה בוכה ללייב בו התוודתה שבעלה הוא זה שעומד מאחורי היוזמה ומשדל אותה לזה. כלפי חוץ, כולן בעלות מוסר מדרגת חסידות, אבל אני משערת שהיה בחלקן לכל הפחות קמצוץ הסתייגות, התנשאות וצדקת הדרך, אולי חוו עמוק בפנים עונג של פולנייה בסגנון "אמרתי לך", ואני חוויתי עמוק בפנים רק עונג. עם לב פועם חזק, כוס לח, התרחבות הנפש, הזדהות טוטאלית. היא בוכה, אני מאוננת, נמאס לי מעצמי, בא לי להיות היא.

אני שומעת את התרנגולות של השכן וציוצי הציפורים ויודעת שכבר תכף קמים, מעצבן אותי שגזל השינה הזה חייב לקרות דווקא עכשיו. הגוף שלי רפוי ואתה מסובב אותו בגסות ההיפרסקסואלית שלך ואז יורק לי על החור של הכוס בדיוק. אפילו שאני ישנה וחולמת למחצה אני נגעלת ומרגישה מזוהמת מהסמוחטה הדוחה שדפקת לי. אתה מכוון את הזין ומגשש את הדרך לחור ועושה את מה שאתה עושה, ורק כשאתה מכניס את כולו בבת אחת ובלי מידת רחמים אני מתעוררת מכאב למציאות, אנחת כאב ורווחה בוקעת ממני ואני חוזרת לישון את השינה הכי מתוקה בעולם. אני ישנה אבל אני לא מפסיקה להרגיש את הנוכחות שלך עוזבת אותי לרגע. הקימה השנייה שלי היא זו שאתה גומר וכשאתה גומר זה תמיד מרגיש חזק וכואב ומכוון נגדי, לפעמים אתה מגדיל להגיש לי את השפיך לפה, ומרגע זה היום שלי עובר בריחוף.

אני משקרת לכולם ונוסעת עם התחפושת בתיק, מחליפה בגדים בין התחנות מאחורי החומה, וממשיכה לנקב עם החוגר. כל הדרך אליו לדירה העלובה והמעופשת שלו אל הגוף הדביק המיוזע והמבט המזוגג המפחיד, ישר לידיים השמנמנות והמפלצתיות שלו. 

החיבוק שלו כמו לפיתה של רוע. "איזו רגישה שאת, יצור פלאי מלא ברגש", הוא אומר בתאווה מהולה בתימהון. הוא מנסה לזייף הבעות אנושיות ורוך מדומה ואני מפחדת. אני מביטה בו חזרה ולא מפסיקה להתרוקן מבפנים. "מה, את לא שומעת מה אני אומר?", הוא מתרעם על המצוקה שלי והמוח הופך לעיסה בזמן שהגוף מתקשח. "ביישנית, לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, אני אוהב. כל הכבוד שהגעת למרות שאת נקבה פחדנית ובכיינית, חמודה שאת, תשכבי פה", הוא מורה לי על מיטת הנזירות העלובה. הוא רוכן לעברי ודוחף את הפנים המפלצתיות שלו לכוס שלי, הוא מניע את הלשון שלו באופן לא ברור וגחמני וזה הדבר הכי מגעיל שאני מרגישה ובכל הגוף. "אני לא אוכל יותר לחיות בחיים", אני מתייפחת בפני המפלצת. הוא אוהב לראות אותי סובלת ובוכה, אבל לא כשאני מפריעה לו באמצע, מקשה עליו או נמנעת מלשמוע בקולו. הוא מסיים לאונן בעזרת הגוף שלי וממהר לסלק אותי ללא מורא "ביי חמודה, חיים יפים שיהיו לך", הוא מסתכל לצדדים וסוגר עליי את הדלת.