פיפי. פויה. אבל מה אני לא עלולה לעשות כשהחרמנות (ההשפלה, חוסר האונים, נישול העצמי) מעבירה אותי על דעתי.
אם אני רוצה להשתין, אני מוכרחה לעשות את זה כרגע בפניו, ועם זה כשלעצמו אין לי טיפת בושה. גם לא אכפת לי להשתין על עצמי בפניו או לא. אלא שקודם לכן חטפתי כל כך הרבה מכות, וגם תוך כדי ההשתנה, שאני לא מצליחה להשתין ברצף כשאני בוכה ונאנקת מכאבים. וככל שהוא מרבה להכות בי עד שהשתן שוב ייצא, כך הוא חומק. אני מתכווצת בכל הגוף מהמכה וממאנת מלהשתין. עוד סטירה אחת ממש חזקה, בירך הפנימית או בצלע, גורמת לי להתעשת. להפסיק להתקשח, לכווץ שרירים, להרכין ראש, להתכדרר - בין אם מהשפלה ובין אם מניסיונות חמיקה. אז אני מפסיקה להגיב בכזאת רצינות ונרפית, שהכאב יכאב. אין כבר קיטועים, הכל הולך חלק, גם העניין עם הדמעות. זה דווקא לא כ"כ נורא לבכות בשלווה כשזרם הפיפי נשמע.
ולא לכיוון הביוב, לא ככה. להסתובב מהר ובזהירות. לא להתפתל מכל חבטה. להיזהר בתזוזות שלא להחליק מהפיפי של עצמי. מהר, הכל נשפך לביוב. ואולי להרים רגל? לטבול בבת אחת עם הראש? להוציא לשון, לשאוב את הריצפה. אבל הכל במהירות, ואין ברירה, החולצה כבר מסריחה. להפסיק להיזהר על השיער, זה מיותר. לא לחשוב האם הריצפה מלוכלכת, כי היא מלוכלכת. וגם אם אפשר מהר, להנות מטעמה של בושה.
ובסוף אפשר לבחור אם להתקלח. אף פעם אין מים חמים בשעה כזאת מאוחרת. הקור מכווץ אותי שוב. מים קפואים וקרצופים נמרצים, לא ליילל עכשיו, עוד מעט. לשטוף מהר, אני רוצה כבר למיטה.
