האמת המכוערת

"ריב... ריבק... כן כן רבקה, אני כבר בא לעזור לך עם הקניות. 

את שומעת מאיהפבך? תעלמי לו ותהיי זהירה מאד. אל תגידי לפסיכופת כלום פשוט תעלמי בלי להביט לאחור ותרוויחי את החיים שלך בזכות" אמר המספרחסוי ומיהר לנתק.

אני לא עונה אף פעם למספרים חסויים. ובכל זאת דווקא אז עניתי, בערב סיום הקורס עם כולם. בצד השני עונה קול של גבר מבוגר שיודע את שמי אבל לא מגלה את שמו, מדבר איתי על הפסיכופת ההוא. אני קמה מיד ממקומי ומתחילה ללכת החוצה רחוק מכולם, אני הולכת והולכת בלי לחשוב רק מקשיבה למספרחסוי שמכיר אותו ואותי ואני לא אותו. "פרצתי לו לנייד כי הוא איש חולה, ואת יפה וגם חכמה ומתוקה, אל תלכי איתו" הוא מפציר יפה, ורגע אחרי משתגע וצורח עליי לא לתת לו להשתין עליי בשום פנים ואופן.

הקול בטלפון מבטיח להתקשר עוד כדי לדעת שברחתי לו לעולמים ועברתי הכל בשלום, אבל אני יודעת שלא אענה יותר לחסומים בכלל כמו תמיד. אני מנתקת את הטלפון ובכלל לא יודעת איפה אני נמצאת ואיך אני חוזרת לכולם.

כשאני מזויינת אני לא משקרת, בכלל. נפרץ לי מימד הלא מודע ואני ממשיכה לדבר את כולו לפחות כמה דקות גם אחרי שגומרת. "אני רצינית, למה אתה צוחק?", ניסיתי להסביר בכוח את האמת המוחלטת שיש לי בראש כרגע.
"לא מאיהפבך, אין דבר כזה להיות חתומה על הסכם עבדות במדינה, זה לא חוקי, לא עושים דברים כאלה היום", "אני אעתור לבג"ץ שיאשרו לי", אני קופצת בראש. אבל כשאני שומעת על הקול שלו שנשרפות לו האוזניים אני מתעשתת וסותמת.
אני לא סובלת אותו ובצדק.

להסביר פנים, לחייך, לצחוק, להתחקן, למצוץ, להיות אדיבה, לפלרטט, לקבל סטירות זין, לחלוץ את נעליו, לרחרח את כפות רגליו ולהכריע מי מהן פחות מסריחה כהלצה מרושעת, לבצע פישוק מושלם, לדעת לדבר בגנותי, להכניס לפה את כפות הרגליים שלו, ללקק את כל השפיך, לפתוח פה ולקבל יריקות אקראיות, לתת לו להפוך אותי ולעלות עליי מתוך שינה, לשים שעון מעורר למצוץ לו, להצליח להכניס את כל הביצים לפה, גם לכוס, לטעום את עצמי, לסטור לי על הכוס, להוריד דמעות, לקבל נשיכות כפויות וכואבות, להיחדר גם במחזור ולהשפיך בפנים, להיקשר על הריצפה למזרון עלוב לצד קצת מים אוכל ואמצעי גירוי, לרתק אותי עם ביצים, להצטנף בבית השחי, להתחכך על הזין, להיות מתוקה, לשחק משחק, לנסות להשתחרר מלפיתה, לא למוטט מגדל ספרים שעליי, לבלוע את הטיפות האחרונות מהזין בסוף כל השתנה, לסיים את היום בגירגור שפיך, להסתתר בתוך תיבה חשוכה עם פתחי איוורור, להיות מנותקת מהנעשה בחוץ, לתת לו לדרוך עליי כשמתחשק לו, להיגרר מהבגדים או השיער, לקבל מכות אחת לכמה זמן, להעביר יום עם שפיך בתחת, להסתובב עם גוף כואב מתחת לבגדים, לבחור את המשפט היומי שלי מבין האפשרויות שניתנו נניח "החופש להיות מי שאת", "זאת זכות לקבל זין", "כאב הוא חלק מהחיים".

אני פוגשת בו באמצע הרחוב. לשבריר שנייה אני לא מזהה ומסתכלת עליו אחוזת מיינדפאק בבילבול של מי זה הדבר הרע הזה, ותוך שבריר שנייה אני מזהה. נהיה לי חם, הלב שלי דופק, רק שלא יראה אותי. אני ממהרת לברוח וחוצה את הכביש. אני צופה בו ממשיך ללכת במדרכה. אני לא מבינה מה הדבר הזה עושה פה באמצע החיים האחרים שלי, איך הוא צץ ולמה הוא לא בבית שלו. אני ממשיכה להסתכל בסכנה החולפת ולהרהר בו. שוב אני לא מרגישה כלום. אבא זה משהו נטול כל משמעות עבורי. אני לא מרגישה שום דבר עבור האדם הזה לכאורה, אבל אני בכל זאת רק רוצה לברוח ולא להיתקל בו. 

זה מנגן לי על כל האשמה והבושה והקורבנות. מה ייתן לי לסגור מעגל עם זה? סגירת דלת. כן עד כדי כך דרמטית, אל תתנו לכל הרגשות האלה ללכת, אל תגידו מעט אור דוחה הרבה מן ה. כל האנרגיה שמתרכזת לי בחור תעבור למקום אחר וצריך להמציא אותו. ואני לא רוצה, אני פשוט לא רוצה לא להרגיש את כל זה. מה הבעיה להיות כל הדברים הכי מגונים שאני מרגישה? בטח זה שלא הגעתי לסינרגיה, או ביצעתי הפנמה, או ששיחזרתי דפוס רע ולא עשיתי מאמץ בלתי נדלה בכוחותיו לצעוד אל עבר האור המסנוור אאוץ'. אאוט על אנשי האור שמישהו יכבה עליי את האור ויסגור אחריו את הדלת.

יש פעמים שאני כל כך מסטולה שאני שוכחת לנשום תוך כדי שאני אוכלת בין הביסים או שהויסות חושים שלי נדפק ופתאום אני מתקלחת בכלל במים רותחים יותר מתמיד וכל הגוף שלי אדום והכל אדים ואני מרגישה שאני עוד שנייה מתעלפת ואז אני נזכרת שאין פה אוויר ואני מוכרחה לעצור את המים ולפתוח חלון. פיווו, איזה סרט כי כבר התחלתי לראות שחור עם כוכבים. איפה הוא הבולבול הנורא והכביר, היפה והנאצל, שידע לקחת את הצ'אנס ויעשה לי וידוא הריגה? 

סקס עם גבר שאת לא נמשכת אליו מספיק זה כמו אימון. בהתחלה קשה, את שוקלת לחתוך הביתה וקצת נרגנת. אחרי רבע שעה את לגמרי שם ושום דבר לא יעצור אותך. יש לך טראנס בגוף אולי מהפחד או התיעוב. זרמי עם זה, טיפשונת. תתמקדי בפנטזיות המטונפות שלך שאת הכי חור בעולם ואל תחשבי לרגע על האפס שהוא אפס, או מכוער, טיפש נורא, זין בינוני מינוס, עטלף מצומק. יהיה לך את כל הזמן שבעולם לרצות לגרגר אקונומיקה או להעביר חוטר בכוס ולהתגרד מהמחשבה. 

#מיטפו 

לפעמים אני עוד שומעת בראש את הקול הדפוק שלו אומר את השם שלי שגוי. אני רואה לו את העיניים המשוגעות שנורא קשה להסתכל בהן ליותר מכמה רגעים, עם החיוך נעדר ההקשר שלו. אני צריכה להעמיד פנים שאני אוהבת ומעריצה אותו כדי שהוא לא יטרף מדעתו. אני לא יכולה לשחק את זה כל כך טוב, אז אני מאמינה לזה. אסור לי להשתהות רגע אחד עם אחת המחשבות ושההבנה תשיג אותי שתשיג אותו שישיג אותי. ואם השכל שלי עושה לי בעיות, אני אשתיק אותו לגמרי.

הוא אהב להתעלל לי במצפון ולגרום לי לחצות את הקווים של עצמי. הכי לא אהבתי שהוא מנסה לשטוף לי את המוח. הוא אף פעם לא התבייש על כך או הרגיש לא מוסרי איתי. הייתי שומעת את המילים שלו וחושבת עליו בלב שהוא טיפש מגלומן. ובכל זאת לא עשיתי דבר, לא הרגשתי מסוגלת. מדהים איך הפכתי לכודה בשנייה אחת. אני פשוט מעדיפה לחשוב שהוא אומן מדהים מאשר שאני באמת לוזרית.