כשהכפייתיות המינית על מצב און אני יודעת שזאת המאניה הקטנה והפרטית שלי. כל פעם מחדש כשחוזרת לזירת האופל של הנפש אני מבינה כמה גוונים יש לאותו שחור דרעק. כל שטח חדשישן שדורכת בו מתרחב ואפשר לראות דרכו אופק שלם בתאורה עכורה משכרת, והחוש שעובד לי הכי טוב בהתמצאות ככה זה המישוש.
אני חרמנית באופי יותר ממה שהכוס שלי מביעה עניין בזה. למצוץ זה להנאה, להיחדר זה כמו צינור הזנה, 6 פעמים ביום נראה כמו שיגרה- ובשאר הזמן כשאנחנו לא מזדמנים מתרחשים החיים עצמם מעבר לנו, והנוכחות שלי לגמרי משתנה. אני חצי בנאדם בלעדיך, זה לא אישי, אתה פשוט קיים לתת לי לעבור דרכך בשביל להגיע אליי.
הייתי רוצה לברוח איתך שוב בלילה למקום אחר. לתת לך להזכיר לי בתנועות קשות ומכאיבות על הגוף שאני קיימת מתחתיך עירומה. לתת לך להיכנס אליי גם כשעייפה, ויבשה, וכואבת, ולאהוב את זה בלי סוף. ללמד אותך לספק את הצרכים הגבוהים שלי דרך הגוף. לתרגל נוכחות ועזיבה. לתקן את כל השיבושים במעגלים בינינו ולגלות שהעולם מבחוץ ממוטט את הפנטזיה. להתלבט על הספק, להתחדש בתובנה, לפתח זהות ולהיבלע איתה בך. איך נתת לי ללכת? הרעל הזה היה הדבר הכי טעים בעולם. העלבון שלי חזק יותר מהזיקפה שלך, הלוואי שכל חור ירגיש לך כמו תהום ללכת בה לאיבוד, לעולם לא אחזור לגיהנום השעשועים הזה איתך.
