כל עוד הוא לא דוחק אותי לפינה עם האנאלי, אני לא אזכיר את זה לעולם. אפילו אמנע ואעדיף להסיט את תשומת הלב למקומות אחרים בגוף שלי. מכות, הטחות, עלבונות, יריקות, זרע, זיעה, שתן, חניקות - זה נסבל. ודווקא אנאלי בקושי רב, רקטום אחד קטן שהוא נקודת התורפה הכי גדולה שלי.
ואני באמת סובלת מהתעסקות שם. אני לא יודעת באיזו רמה רוחנית צריך להיות בשביל להרגיש הנאה מזה, אבל לא הגעתי לשם. אני עדיין בשלב של "פויה, יוצא משם קקי", והתכווצות לא רצונית שומרת עליי מחדירה ומשאירה אותו בחוץ, ממתין לחור המתבייש שלי.
אז קבענו את זה, בלו"ז, את הדבר שדי נכנס למיינסטרים וכ"כ מובן מאליו עבור כל מי שמגדיר את עצמו עוסק במין לא טריוויאלי. הפעם "בלי משחקים". בהחלטה אמיצה מצידי ויתרתי על החוקן הנוקשה שאני עושה לעצמי, לא לפני שהלכתי לדחוף לעצמי דברים לרקטום ולוודא שהכל בשליטה. בנוסף, בשביל לצמצם בעיות ברגע האמת, ויתרתי על זכות הדיבור כולה שממילא מסתכמת ב"צא, צא, צא" ומלווה בהשתוללות שלי. אני לא אוהבת את התגובות שזה מוציא ממני, ורציתי מאוד לצלוח את זה בשבילו.
וזה היה קשה. קשה מאוד. ובתוך תוכי. כל הזיון שהתחיל מדוגי פתייני ונגמר בשכיבה מלאה על הבטן ועל הריצפה, זו שממולה יש מראה והוא מצמיד לי את הראש אליה. כל הפעולה של להכניס-להוציא, דימתה לי תחושת קקי עצום בכיוון ההפוך, וככל שהתרכזתי בה בכיתי יותר והצמדתי פנים לריצפה הקרה. רציתי ללכוד רגש אחד מכל מה שתוקף אותי ולא הצלחתי, כי כואב ומעליב ומביך ואני יודעת שאני לא אגיד את מילת הביטחון לשווא. מתוך החרדה קראתי פתאום "קקי, קקי!", ייללתי בדמעות בציפייה לתגובה ממנו והוא חיזק את הדחיפות. "יש לי קקי, חייבים להפסיק", הייתי מבוהלת, "אבל את לא רוצה זרע עמוק בפנים?", הוא נגע לי בנקודת התורפה השנייה הכי גדולה. "אני כן", הרגשתי את הכבדות של המילים בפה, "אז את יכולה להמשיך לבכות" הוא נישק לי בלחי וקירב לי את הפנים עוד קצת למראה.
(וגם: "לבלוע זרע מהתחת זה לא מחלות בשבילך?")
