הלכתי איתו לים בשעת לילה מאוחרת. כיוונתי שאת המפגש הלחוץ הזה נעשה במקום ציבורי ועם זאת שכוח אל. האחד, בשביל הסיכוי הסביר שהוא יירתע מלהזיק לי. השני, בשביל הסיכוי הסביר שאם הוא יעשה לי משהו - אף אחד לא יצטרך לדעת שזה קרה לי.
התרגשות בהחלט הייתה. אפשר להגיד שבכיתי כל הדרך, עד שהגעתי אז ניגבתי את הדמעות והיטבתי להראות אסופה. מבפנים עוד נותרתי לחוצה וקפוצה. תמימה מספיק בשביל לחשוב שאם אמרתי "לא לגעת", הוא לא ייגע.
הוא באמת היה נראה רע, הגבר הכי מכוער שראיתי מימיי. גוף מסורבל, חיוך נוראי, ידיים גסות וחסרות חן. הזיעה שלו הייתה לפחות בת שבוע. מבט קר נטול אנושיות, מפחיד עד בלתי אפשרי להסתכל לו בעיניים ליותר מכמה שניות ברצף. חוסר התאמה בין החיוך, למבט, לטון הדיבור, למגע הידיים שלו עליי.
סיגלתי לעצמי את הדיבור הכי עניו, שקט, מנומס, שלא יעורר את זעמו. על הדרך חשבתי שלא להביט בעיניו, יהיה הדבר הטוב ביותר, שכן זה מחלץ ממני את כל האימה שאני מבליעה בתוכי. אתרץ גם את זה כמידת ביישנות בעיניו, זה חשוב לו, לחשוב שאני כזאת.
בחנתי את הדשא הפתוח סביבנו. הוא היה לח מטיפות הטל. אף פעם לא ישנתי זרוקה ככה בחוץ, לא בדיוק ידעתי איך אשן אם בכלל, אבל העדפתי את זה על פני להמשיך למיטה איתו.
"מה תשירי לי מול הים?", הוא חתך את השתיקה וחיכה לשעשוע. הסתכלתי על הים הכי רחוק שאפשר, דמיינתי את עומק לב הים. הוא היה שחור ועמום, בהלימה למה שהרגשתי. "אשירה לאדני כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים", מלמלתי בעל-פה את הפסוקים ממני. הרגשתי נתעבת על אופן השימוש בשיר. "מה זה, את בוכה?", הבחין בעיניים נוצצות שלי. "יפה שאת מתרגשת מהמילים, זה מאוד מרשים אותי. גם הפנים הסמוקות שלך... לא שמת כלום נכון? מדהים. תמשיכי".
פתאום ראיתי נדל שחור מטפס מצווארו לכיוון פניו. נבהלתי. מרוב שהייתי מוכוונת לא-להביע-דבר השתהיתי, לא האמנתי שמטפס עליו נדל והוא ממשיך לחייך כרגיל את הטירוף הזחוח שלו. במהירות המחשבה חלפו בראשי האפשרויות לא להגיד דבר ולקוות שייעקץ ואנצל, או להסיט אותו ממנו. "יש לך פה... משהו..." הצבעתי על הלחי המזוקנת שלו והוא במהרה ניער את פניו ונבהל. "עדיין? איפה הוא?" קצת התחלף לו הקול, "זהו, הנה הוא", הצבעתי עליו זוחל לרגלינו.
התאפקתי לא לחשוב על הבהלה שאחזה בו, אבל רשמתי לפניי - חולשה. היה לי חשוב לדעת שגם אותו מפחידים דברים.
זוג אוהבים התקרב לאזורינו. התייחסתי אליהם בחשדנות והפסקתי לדבר עד שקמו מרצונם והלכו אחרי כמה דקות. לו לא היה אכפת, אבל אני ידעתי שמהצד אנחנו לא נראים סבירים. "פרנואידית, בואי תישעני כאן על המעקה", הוא הורה לי בזלזול ועשיתי כדבריו. חלפה לי בראש המחשבה שהוא הולך לבקש ממני להסתכל על הים תחתיי ולנענע את המעקה עד שיצחק מלראות סבל ופחד עליי. "נו, למה את לא זזה? תראי את התחת", נרגעתי, הראתי את התחת. האידיוט המבחיל בא מאחוריי וניסה להניח את הזיקפה הקטנה והמצחינה שלו בין הפלחים שלי. שיתפתי פעולה, ניתקתי מעצמי את המחשבה שזה רע ושאני לא נמשכת אליו. עצמתי עיניים ונתתי לרעיון שזין מתחכך לי בתחת לשטוף לי את המוח עד שכל החששות נעלמו ולא נותר בי כלום.
אפילו הצלחתי להנות.
