ולא לא מדובר במופע הרדוד אם כי מצחיק מאוד של ברט קריישר (מומלץ בחום לחובבי הומור שחור)
אני פעילה קרוב ל15 שנים בצד שלנו של הקשת..
עכשיו אתם בטח תרוצו לפרופיל שלי ותקראו שאני בת 29 ותגידו שזו בדיחה.
אני אתן לכם ללגלג רגע, צחקתם? נהנתם? יופי. עכשיו תנו לי להסביר.
בקיץ של שנת 2004 במהלך חופש גדול משעמם במיוחד נגמר לי מה לקרוא אז חיטטתי בספרייה שבחדר העבודה של אבא שלי.
לצד סטיבן קינג ואייזיק אסימוב, מצאתי, מעוכים ומרופטים בכריכה רכה ולא מגרה בכלל, שלושה רומנים פורנוגראפים.
לראשון היה נופך מעט פחות פורנוגראפי - יותר אירוטי-רומנטי. הוא היה על נערה שעובדת במסעדה בעיירת נופש אך היא ביתו של הכומר ולמרות יופייה "הכמעט משכר" היא עדיין בתולה. את המשך הסיפור אתם בטח מבינים? מגיע איש עסקים מעט צעיר מאביה, והוא רואה את הפוטנציאל שבה ורוצה "ללמד אותה להיות האישה החושנית והמדהימה שהיא". היה שם שליטה קלילה על גבול הקיטשית, עם מכות בישבן מסרגל עץ וריסון בעניבות משי. מאוד סקסי מאוד רומנטי מאוד מסודר. מיותר לציין שהם התחתנו בסוף. נכון?
מעט קיצוני אם תשאלו אותי. אבל אני חושב ששם גיליתי את יצר הטוטאליות שלי.
השני היה... מרתק.
היו מתוארים שם תיאורי הארדקור שהצליחו לגרום לי להרגיש לא בנוח, גם בתור ילדה בת 12 וגם היום בדיעבד.
היה מדובר על אדון וגבירה שמחזיקים 'עדר' של עבדים ושפחות. שם נחשפתי לטרמינולוגיה בפעם הראשונה. כבר מאז לא אהבתי את המינוחים 'עבד' ו'שפחה'. אני אישה של מילים, קוראת וכותבת מגיל 4-5. והמינוח הציק לי. כי היה נדמה בספרון, שלמרות שהם 'עבדים ו'שפחות'- כביכול ללא זכות בחירה, ללא רצון חופשי, ללא זכות על גופם, הם בחרו להיות שם. אפשר להיות הלכלוך לרגליו של אדם ללא המינוח. אפשר להיות כלב! או עפר, או חור. אז עוד לא הבנתי מה לא נעים לי במינוח אבל לא נתתי לזה יותר מדיי חשיבות.
פסקה אחת זכורה לי במיוחד.. אחת השפחות גילתה שהיא כבר לא מוצאת את עצמה בעדר. והיא ישבה לרגלי הגבירה, ידיה מחבקות את שוקיה, סנטרה מונח על הרווח בין ברכי הגבירה. הגבירה ליטפה את שערה הארוך ופנתה אליה במשפט שעד היום עושה לי נעים במוח ובלב: "כשאת הגעת לפה, רוז, גם אז היה עדר, ובכל זאת מצאת את מקומך לרגלי, לכל אחד ואחת מכם יש את הייחוד שלו. וכמו שצבעוני ושושנה כל אחד מיוחד בדרכו ולכל אחד יש את מקומו בגן, גם לכם יש כל אחד מקום משלו בעדר. תזכרי תמיד, רוז, ממך יש רק אחת." אני בטוחה שלא ציטטתי במדויק אבל אל תאשימו אותי. היום שבו עזבתי את התיאורטי ועברתי למעשי, היה היום שבו זנחתי את הספרים. והסיבה שניסיתי לצטט משם היא ששם הבנתי את מקומי ואחת מההעדפות שלי. אני לא רוצה מונוגמיה. אני לא צריכה מונוגמיה. לי יהיה אדון אחד בכל פעם. לסוסה הזאת יש רק אדם אחד בכל פעם שאוחז במושכות. אבל האדון? שרק ידע לתת לי את מקומי. גורה יש רק אחת.
ואני? עליי רק להיות הטובה ביותר שאני יכולה להיות.
הספר השלישי השאיר אותי רעבה. משתוקקת. הבנתי בפעם הראשונה שהדופק בין רגליי והרטיבות יוכלו להוביל אותי למחוזות נפלאים של עונג. (לא ארחיב בנושא. מרגיש לי מעט פדופילי)
אך כן ארחיב שבספר הזה פגשתי שליטה מנטלית בפעם הראשונה. היו שם תיאורים מפי הנשלטת שאני מודה שהשפיעו עליי עמוקות. ככה רציתי להרגיש.
היא מתארת שם את הרעש שבראש, ואיך האדון כמו פותח בו חור קטן במילים, ובפקודות שהוא נותן לה, כמו שותה עם קש את מחשבותיה, עד שהיא כלום מלבד כלי ריק לשירותו ועכשיו היא יכולה למלא את עצמה בגאווה וביכולת ובאושר ובאהבה. ומי לא רוצה להרגיש ככה? מה יותר מושלם מלצוף בבריכה של מחשבותיי בחמימות הנעימה של גאווה ויכולת ואהבה?
אך גם היה שם תיאור שעד היום בו בזמן מרטיב אותי ומערער אותי.
בכמה הפרקים הראשונים יש משחק בין שתי נשלטות כל אחת מהן בנפרד. אחת פרגית צעירה בת 19 והשנייה אישה בשלה בת 43. והצורה בה מתארים אותן בהתחלה מעורפלת אך בפסקה האחרונה האדון נותן לצעירה לשתות זרע בן יום מתוך גביע יין. ואז מספר לה שזה נזל מהכוס של הנשלטת השנייה שלו וזו אימה של הצעירה. עד השנייה שנחשפו טיב היחסים בין הנשלטות מאוד אהבתי את הספרון. באותה הפסקה נאבדתי. וחבל כי שאר הספרון היה מרטיט.
לקחו לי שלוש שנים של קריאה וחפירה באינטרנט, ושיחות לתוך הלילה עם אנשים שאין להם מושג לגילי. רק לבגרות והבשלות והאינטליגנציה הגבוהה שאני מציגה בכתב.
לקראת סוף קיץ 2007 נפגשתי לראשונה עם אדון וגבירה.
הם לא ידעו את הגיל שלי אז תחכו עם להתקשר לרשויות. אני גבוהה ומרשימה. נראית בת 30 כבר 15 שנים בערך. כן, הם יכלו לבקש תעודת זהות. אבל זה לא קרה ואנחנו אחרי.
לא היה שם מגע מיני ביני לביניהם כמעט בכלל. זה היה פרס שרק לעיתים רחוקות מאוד 'זכיתי' בו.
רוב הזמן שימשתי רהיטים (שולחן, הדום, מגש, פסל) ובזמנים אחרים הייתי חיית מחמד. הייתה לי כרית משלי והיה כלוב לענישה, וקערות לאוכל ומים. אל תדאגו לא אכלתי אוכל כלבים. רק בשר.
כשהייתי טובה במיוחד האדון והגבירה היו קושרים אותי לספסל הצלפות ומבצעים בי זממם. זה קרה שלוש פעמים במהלך חודשיים. במבט לאחור זו הייתה חוויה מאלפת (מלשון אילוף) והם היו זוג מקסים. היום אני מעט מתבאסת על העובדה שהם לא דאגו לברר את גילי לעומק.. אבל תודה להם אני הגורה שאני היום.
בשנת 2013 התחתנתי. עם אדם שהשתיקה יפה לו.
אקצר ואומר שהוא אחת הסיבות שיש לי בן זוג ונילי לצד מערכות היחסים הבדסמיות שלי. אני איתו כמעט מאז שהתגרשתי. אדונים באו והלכו והוא נשאר.
הוא אדם מדהים ויש בינינו אהבה. אבל הוא וניל. ולא נותן לי את מה שאני צריכה בפן הזה של חיי.
עוד אחת מהסיבות שאדוני נכון לי. יש שם אהבה שאינה רומנטית. כלומר הערכה עמוקה, חיבה ואכפתיות, המון דאגה. גאווה, דחיפה כלפיי מעלה. לא יכולתי לבקש חיבור נכון יותר. מדויק יותר מזה.
אבל די להיום לחשיפה העצמית. מרגישה בלי משקפי שמש ממש. מקווה שנהניתם🖤
באהבה, גורה.
