לא בטוחה אם אני במציאות שלנו או בעולם מקביל.
הכל נראה לי מצד אחד חי ונושם ובועט ומצד שני כמו תפאורה סוג ז' במחזה מחורבן בבית ספר יסודי.
הרבה זמן שלא נתלשתי ככה.
מרגישה כמו בתוך חלום (בתוך סיוט יותר נכון)
נורות אדומות שמרחפות לי בשדה הראייה מאירות לי על דברים שאני רוצה להתעלם מהם ואני לא מצליחה
1+1+1+1+1=?
ואני קצת איבדתי את זה כרגע.
שומעת clowncore ומדמיינת שהכבל שהיה מונח עליך היום קורע אותי לחתיכות. צורב בי פסים פסים. מכאיב כל כך שאני לא נרטבת. רק בוכה. רק משחררת החוצה. עד שאתה תעצור ותשאל למה אני לא עוצרת. עד שאתה תגיד די.
ואני עוצרת את עצמי מלעשות את אותה הטעות שוב.
כי פעם קודמת זה יצא 5. ואני לא אוהבת את הספרה חמש יותר.
ואני יודעת פשוט יודעת שאם אחשב את המשוואה יצא 5.
הפסקתי לעשות מתמטיקה אנושית.
אני עוצמת עיניים ורק מתחננת
תפקח לי את העיניים כשכל זה ייגמר, טוב?
אני לא רוצה לראות את ה5 המנצנץ מולי.
ואני יודעת שזה 5.
אלוהימ. תעזור לי.
תן לי הכוח לא לעשות מתמטיקה.
אני לא אהיה מסוגלת לראות שוב 5.