אני אדם אמוציונלי ברמות קשות.
יש לי סטנדרטים לא אנושיים לגבי איך מערכות יחסים בין אנשים צריכות להיראות ולצערי אני עדיין מצפה מאנשים לפעול כמוני, לשקול את כל הפרמטרים במשוואה ורק אז לפעול.
בנוסף כשאכפת לי - אכפת לי!
אצל חברים ומשפחה זה מתבטא בהודעות בוקר ולילה טוב, שואלת לשלומם רנדומלית, מוודאה שהם אוכלים ושותים. שהם מגיעים הביתה בשלום. זה לקנות להם דברים טעימים שהם אוהבים או לשאול איך ישנו בלילה.
זה לתת להם אהבה וחום וחיבוק כשצריך. זה לשמוח בשמחתם ולהיעלב בעבורם. זה להילחם בחירוף נפש את המלחמות שלהם.
בתור אדם שכזה, שעושה את כל זה, יוצא לא פעם שאני יוצאת רגישה מדיי, אמוציונלית מדיי, שדברים כואבים לי יותר ממה שהם אמורים. (כמה שזה אירוני שבזמן שלגוף שלי יש סף כאב מטורף, ללב יש לי סף כאב של ממחטת נייר.)
למזלי, לשמחתי, בורכתי.
יש אדם בחיי שמעל כל מה שהוא בעבורי- הוא קודם כל עוגן.
הוא מאפשר לי לכאוב ולא שופט. מברר מאין דברים נובעים. נותן לי את האפשרות להיות אני בלי צנזורה.
הוא חיבוק כשצריך וסטירה מצלצלת לפנים כשצריך.
והוא חכם ומכיל ויודע ליעץ.
וכשאני מסתחררת ומאבדת אחיזה הוא שם אותי במקום ומחזיק אותי שלא אעוף.
היי אתה
אתה אחד האנשים הכי טובים שאני מכירה
תודה שאתה שם ודואג ושומר.
תודה שאתה העוגן שלי.
