מר וניל הלך להורים שלו לארוחת שישי.
בתור נוצריה יש לי פטור.
הוא לא מתלווה אליי בביקוריי הבודדים בכנסיה.
הלכתי וקניתי
בירה קרה, פרינגלס וסלט חצילים.
לצד ילדוני גומי חמוצים נורא. (מנפלאות הנסיכה שבתוכי)
יש לי פרוגרסיה שמתנגנת לי בראש כבר כמה שעות.
אני ממירה אותה למוסיקה בצעדי תינוק.
תוך כדי חברה מקשקשת איתי בטלגרם כמעט ברצף מאתמול וזה עושה לי נעים.
היא נשמה יפה החברה. ולמרות שאנחנו מכירות זמן קצר מאוד, אני קוראת לה חברה. כשהחיבור נכון הוא נכון.
והיא מצליחה במילים הטובות שלה לא לשפוט, ולא 'לנהוג מהמושב האחורי' ועדיין לייעץ ולהביע את דעתה.
היא נשמה גבוהה ולב עצום. והיא מקום להביע בו דברים שקשה להתמודד איתם. לידה מותר להיות מפלצת. תודה לך על זה אהובה.
היא פתרה לי בעיה שהתחבטתי בה שבועות. בעיה שעד ששוחחנו עליה, הייתי אבודה בה לחלוטין.
ותראי, גברת, אני לא הולכת שבי אחרי דעתך (עם כמה שהיא חכמה)
זו לא הדינמיקה בינינו.
אבל אני בהחלט לוקחת ממך כל מה שאת נותנת. ידע וחיבוק (גם מרחוק) ושיחה מרתקת של 3 שעות על הקו(!)
=================
התרגשות מבעבעת לי בבטן, מדגדגת לי בעור ובלב, עושה לי טיפטי-פות. מטפטפת מיצים מהצהריים המוקדמות.
הגוף שלי מגיב לרכבת המחשבות הסוערת שמולי.
יש משהו כמעט אורגזמי בהמתנה המתוקה הזו, לראות אותה דרך עיניו.
לרצות אותה מנקודת מבטו. לחשוק בה כמו הייתה שלי בכלל 🤭
אני רוצה להתרגש ממך, גדייה יקרה, לחשוק בך. לחוות אותך. ואני כמעט שם. חסר לי רק עוד פסיק. עוד פירור.
אני רוצה שכשאשב לרגלי המיטה כמו אחרונת הכלבות (סנטימנט אהוב עליי במיוחד) אערוג גם לך. ולא רק לאדוננו.
הפרוגרסיה שמתנגנת לי בראש כבר קורמת עור וגידים.
אולי אשאיר אותה פסנתרית. אולי אקח אותה לכיוון שונה לחלוטין. בכל מקרה יש בה כבר משקל. ואני כבר אוהבת אותה. צעדי תינוק.
שישבת קסום
בנימה פחות משעשעת.
מר וניל איבד את זה. הוא התעקש להחזיר לי את הטבעת שהסרתי ממני כשעזבתי את הבית. מאז חזרתי (הוא לקח אותי בחזרה) אך סרבתי לענוד אותה שוב.
היום הוא מתעקש שאענוד אותה. מתעקש כמו שמעולם לא התעקש.
זה מרגיש לי כמו קולר חנק עם קוצי מתכת מבפנים.
הקולרים שאסורים לשימוש על בעלי חיים.
זה מרגיש לי קיצוני וקצת כמו מלחמה בתחנת רוח.
אני חזקה ומסוגלת ואעבור את זה.
למה עכשיו?
אנחנו לא במקום הזה
