מתלבשת ומתבשמת, כאילו לא מפריד יום שלם ביני לבין הרגע הזה שאני חושבת עליו מיום ראשון.
הנסיכה משחקת איתי משחקים מהבוקר.
היא מרגיזה קצת היום. מתחבאת ומסרבת להיכנס לחדרה. היא רוצה להיות נוכחת. היום במיוחד. אני מרגישה את הדחיפות הזו. את הצורך. ואני גם מבינה מאין זה מגיע. ממה היא מנסה 'להציל' אותי.
אבל אין ממה, נסיכה. באמת שאין ממה. החרדה אין לה קשר לסיטואציה. ואת, יקירתי, לא תהיי זו ש'תציל' אותי.
ובינתיים כל טיפת שובבות שאי פעם הייתה בי, מתועלת אליה ישירות והיא מצחקקת ברשעות, הקטנה.
אני מרגישה כאילו אני השמרטפית האומללה שלה. והיא לא צריכה בכלל שמרטפית. אולי פרא חזק כזה, שיעשה ממנה קווץ'.
ובזמן שהנסיכה חושבת שהיא חכמה גדולה (באמת שלא)
אני מאבטחת שלשלאות ומנעולים על הדלת שבקצה המסדרון במרתף. הישות שנעולה שם תהיה חייבת להישאר נעולה. אתמול נוספו לדלת מנעולים משוכללים להפליא. (תודה אדוני) אולי זה ישקיט את החרדה..
הבנות לקחו חלק פעיל בלנעול אותה ואני יודעת שהן לצידי. לפחות בעיניין הזה.
שוב כמו קסם הערפילית ממסכת. היא מהופנטת אליה, הנסיכה. הולכת אחריה לחדרה וסוגרת את הדלת.
אולי ארשה לנסיכה לשחק איתה. עם הערפילית.
היא הרי בסך הכל רוצה לשחק, הנסיכה.
ובכך שהערפילית נגלתה אליי כבר מספר פעמים, אני בטוחה ומרגישה, שגם לה כבר אכפת.
המוח רץ לי ומהסיבות הכי טובות שיש
(גם מכמה לא. אבל למי אכפת? הטוב עולה על הלא)
אני כבר רוצה לפגוש בך. להתבשם בך. לטעום אותך. ולהעריץ ביחד איתך ובעזרתך את אדוננו.
בוקר טוב ערפילית פועמת וקסומה שכמותך.
ובוקר טוב אדוני