אנחנו נוסעים אליה.
היד שלך צובטת לי את הירך ומנגנת לי מנגינות על הדגדגן.
אני לחוצה. מפחדת שדברים ילכו לכיוון עקום או שהקליק לא יהיה נכון. מפחדת שאולי אני אחרב את זה איכשהו.
הכל קסום. הכל מושלם. החיבור מיידי. המשיכה מיידית.
אנחנו רוחצות יחדיו מעט ופונות אל חדר השינה.
משחקות מעט. נוגעות בהיסוס. משוחחות על סמנטיקה ומשוות שאריות של סימני כאבל.
היא מבקשת לטעום אותי ואדוננו מסכים. היא מלקקת אותי ומביאה אותי לכדי תחנונים לגמור. היא ממש מתנשקת עם הכוס שלי וזה מעביר בי זרמים. אדוננו מסכים אך מפריד בכל פעם שאני קרובה. לבסוף הוא מתרצה ומרשה לי לגמור. אני מודה לה ואדוני אומר שהגיע הזמן.
היא טבעית ופראית ואני משכיבה אותה מפוסקת ובעזרת מים חמימים, מגבת וסכין גילוח אני מבייתת אותה.
מכינה אותה בעבור האדון שלנו
וכשהיא מתחילה לטפטף מבין שפתיה אני מקבלת את אישור אדוני לטעום אותה.
הטעם שלה מזכיר לי עור רך אחרי טבילה בים. מעט מלוח ומאוד טבעי. והיא רכה וחמימה.
היא מתפתלת על לשוני וזה נעים וטעים לי.
אני מתנשקת עם הטיפטי-פות הטעים שלה עד שהיא מתפוצצת עליי מעט. שוטפת את פי ופניי במיצי הכוס הנפלאים שלה.
האדון שלנו העביר אותנו ערב מדהים. נוצלנו כראוי, הכלבונת ואני. (אדוני, תודה לך על זה.)
באיזשהו שלב הנסיכה יצאה. סמנטיקה היא המון בעבורי והיא רק ניסתה להגן עליי. בני אדם עושים טעויות בהיסח דעת. אבל לקחו שעתיים עד שהצלחתי לחזור ולבעוט אותה חזרה למקומה.
נהנתי. גם היא נהנתה, הנסיכה. אבל היציאה והחזרה היו קשות ומרוקנות. נשארתי מעט מבועתת מעט מבולבלת וקצת בחשש. כי זה יכול להיות יותר מדיי לעיתים, למי שסביבי.
תודה לך כלבונת על התמודדות מושלמת ורגישות אין קץ.
תודה שהשכלת לתת את המרחב הנכון ובזמן הנכון.
תודה על הקבלה וההתחשבות והזמן והמקום שנתת לי והשקעת בי.
אדוני, תודה.
על המקום, על הזכות, על ההכלה, על הכיוון, על ההדרכה, על השיעורים, על העונג ועל הכאב.
זכיתי. באמת שזכיתי.
ומהמילים של הכלבונת אני יודעת שגם היא מרגישה שזכתה.
לא יכולה לחכות לפעם הבאה שנפגש כלבונת..
נייצר שוב מעורב גורי.
=================
בעוד שעה ורבע הופכת שוב לזונה מטונפת.
אולי אחלוק כשיגמר😉
