למרות שורשיי הקתולים, תמיד הרגשתי מחוברת יותר לברית הישנה מאשר לברית החדשה.
כשהייתי צעירה יותר הייתי מבלה המון מהשבתות שלי בחצרו של רב חב''דניק מדהים (זצ''ל) שהיה דואג לאסוף אליו ולו רק לקידוש והתפלפלות (ולעיתים גם מקלחת ומקום לישון) את נערי ונערות ירושלים. 'רועה אבודים' כינינו אותו בחיבה בזמנו.
היינו קבוצה של 20-25 נערים ונערות בגילאי 13-19 מרקעים כאלה ואחרים, שהיו נאספים אצלו בהרכב חסר לרוב (נדיר שכולנו היינו בעיר באותו הזמן) היינו מגיעים שעה שעתיים לפני כניסת שבת ומסייעים.
פותחים את השולחנות הארוכים ומסדרים סביבם את הכיסאות. הבנים היום מרימים סירים כבדים ופלטות והבנות לרוב ערכו את השולחנות וחילקו את הצלחות.
מי שהייתה נחוצה לו מקלחת - קיבל מגבות וסבונים ולעיתים קרובות גם בגדים - שיהיה נעים אחרי המקלחת.
תמיד קיבלו אותנו בידיים פתוחות, בפנים מחייכות, תמיד היה שפע וחום. אף פעם לא שפטו אותנו בחצרו של כבוד הרב.
חלק מהיהודים בקבוצה שלנו בסוף חזרו בתשובה - לא כי הרב אמר להם או ביקש מהם. חלילה! אלא כי אחרי שנים שהם בילו שבתות בחצרו, הם גילו שזה הכיוון שלהם בחיים.
זכורה לי שיחה אחת במיוחד עם כבוד הרב. זה היה מעט לפני תשעה באב, השבת התעצלה להיכנס (אור עד שעה מאוחרת) והכל היה מוכן מבעוד מועד.
הגענו בהרכב מלא, הקבוצה שלי, היה לנו שבוע מוצלח מאוד שבו יכולנו אפילו להחזיר מעט מהטוב הבלתי נדלה שקיבלנו בחצרו של הרב. באותו השבוע הגענו בוקר אחד עם ניילונים ודליי צבע לבן וברשות הרבנית (אשת הרב) חידשנו את קירות החצר והמרפסות בזמן שהרב היה בישיבה. כשהוא חזר באותו הערב הוא דמע מההתרגשות.
ובאותה השבת הייתה מעין ניחותא כזו שגרמה לכולנו לדבר ואפילו לזוז מעט יותר ברוך, מעט יותר בשקט.
כבוד הרב קרא לי ולחבר קרוב שלי (הידוע בכינויו ג'חנון) וביקש שנוריד כמה ספרים מהמדף אצלו בלשכה (חדר העבודה שלו) .
בזמן שג'חנון הוריד את הספרים ומסר לי אותם כבוד הרב הוציא ספרון תהילים ופתח את פרק כ''ג. הוא הקריא לנו את הפסוק הרביעי מספר פעמים. כשסיים אני הייתי בדמעות וג'חנון ישב על השלב הגבוה בסולם מרותק לרב.
הרב סגר את הספרון והרים אלינו עיניים טובות. הוא אמר לנו משפט שעד היום מעלה לי דמעות.
"אין כוח גדול כמו האמונה. אתם שניכם בורחים ממנה כמו מאש. אך ילדיי, ללא האמונה שלכם לא הייתם כאן עומדים עם כל מדורי הגיהינום שעברתם. מי אני? כלום. כלי, לי לא משנה להיכן מופנת האמונה שלכם. אתם בפנים, כל אחד מכם, אל מי אתם פונים?"
הרב זרק את המשפט הזה אל חלל החדר וקם בחיוך. ג'חנון קפץ מיד לעזור לו ואני ניגבתי בדממה דמעות ואספתי את הספרים שהורדנו מהמדף.
שאר השבת התנהלה בעצילתיים, האוכל והזמירות היו נפלאים כרגיל. הבנים כולם ישבו בשיעור שאחרי הארוחה והבנות עבדו בצוות יחד עם הרבנית ובנותיה בכדי לפנות ולסדר ולנקות (בגבולות המותר בשבת כמובן) .
כל השבת המשפט של הרב הדהד לי בראש והייתי חייבת להבין למה אז ביקשתי את הרב לשבת רגע לשוחח. הרב נעתר אך מטעמי צניעות ישבנו בחצר ולא אצלו בלשכה.
שאלתי אותו מה הייתה הכוונה מאחורי הפסוק הזה שהוא הקריא לנו. למה דווקא זה. למה דווקא אנחנו. למה עכשיו. למה החזרה על הפסוק?
הרב אמר לי שהוא מזהה בי אמונה. הוא לא בטוח מה מניע אותי. לאן אני פונה כשאני מאבדת אחיזה. הביטוי 'מאבדת אחיזה' ערער אותי מעט אז קטעתי אותו ושאלתי 'מאיפה אתה יודע שאני מאבדת אחיזה?' ככה. חצוף. בלי גינוני נימוס או כבוד. הרב חייך אליי את החיוך הכי מאיר שראיתי בחיים שלי ואמר 'ילדה יקרה, היית פה אם הייתה לך אחיזה?' והמשפט הזה פירק אותי לגורמים. בכיתי מול הרב כמו שלא בכיתי בחיי עד אז. הנפש התקמטה לי במשפט הזה. והבכי זיכך. אני לא זוכרת במדויק מה שהרב אמר לי בשאר השיחה. הוא ניסה לנחם אותי במילים טובות בעיקר. הוא ניסה להסביר לי שאם לא הייתה לי אמונה בכלל, אם הייתי תלושה, אז בוודאי ובוודאי שלא הייתי כאן היום עומדת מולו ודורשת הסברים. כמו שהמילים הטובות שלו קימטו אותי, כך גם הן יישרו.
בתום השיחה הרב ביקש שאבוא יותר. גם לא בשבתות. אולי אשוחח עם אישתו כשהוא לא נמצא. אם אחפוץ בכך.
באותה השנה חוויתי חוויה שאיפסה אותי. הייתי שבועיים בחשכה מוחלטת בתוך הראש שלי. לא אור לא צבע לא צליל לא ריח. גם לא זיכרון. שברי מחשבות, שבבי מילים.
ורק משפט אחד הדהד לי בראש. פסוק יותר נכון. אותו הפסוק שכבוד הרב הקריא לנו.
תהילים כ''ג, פסוק ד'.
גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע-- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
גם בתוך החשכה המוחלטת שהייתי בה, היה לי על מה להישען. כשיצאתי מהחשכה חזרה לתא הטייס הבנתי שהחל בי שינוי.
התחלתי לפנות לעזרה. התחלתי להאמין בעצמי יותר. השם שאיתו נולדתי משמעותו חסרת פחד. אך הפחד הוא בריא. הוא מוביל להחלטות משמרות ונכונות. באותה השנה שיניתי את שמי לשם שמשמעותו, בבסיסו, הוא האמונה בעצמי.
בזכות כבוד הרב, שבמילים טובות הוא קימט ויישר לי את הנפש, תוך נתינה אין סופית. תוך הכלה והבנה. ועם אפס שיפוטיות.
בזכותו, אני מאמינה קודם כל בעצמי. אני אדונית לגורלי ולמעשיי ולדרכי.
אני היא זו שבוחרת לאן להמשיך כשהקוסמוס זורק לי צמתים.
ואני לא מכחישה שיש כוח גדול מאיתנו. יש יד מכוונת שמציירת לנו צמתים והתפצלויות, שזורקת לנו מכשולים. אבל אנחנו בוחרים כיצד ומתי להתמודד ולאן ללכת.
בבחירה שלי בבדסמ ככלי טיפולי ומקום מפלט, אני בוחרת בעצמי.
וכשמתברכים כמוני, באדון המדויק לצרכים ולרצונות, אז הכל אפשרי.
ימים הזויים עברו על כוחותינו.
שתיים מהשש נעולות בחדריהן. אני נעלתי עצמי בתא הטייס. השאר עסוקות בשלהן.
אלך להתעסק בעצמי ובבית. אף פעם לא חסר מה לעשות כאן.
שבת קסומה לכל הקוראים.ות שלי
ולכל מי שצם (תשעה באב) צום קל ומועיל
