אני מרחמת עליהם,
על בני התמותה,
מתהלכים להם ברחוב,
תמימים וסתומים וסתמיים.
בעוד אני מתהלכת ביניהם,
כל כולי אישה, מלכה, אלילה.
והם טיפשים, עיוורים, תינוקות רכים,
עוד לא למדו לראות את האור.
הם לא יודעים למשל,
כמה עצמה יש,
בלרדת על הברכיים על גג
ולספק אל.
כמה אהבה יש,
ביד המחזיקה את המקל
ומכה עד דמעות,
או עד שדי.
כמה אינטימיות יש,
בלפתוח את הפה,
ליריקה או אפר או זרע
או שתן.
אני מרחמת עליהם,
על בני התמותה,
הם אפורים ומשעממים,
הם שטוחים.
הם פעוטות, בני התמותה.
דברים פשוטים מרגשים אותם.
כשהם רעבים זה לאוכל - מקסימום למתוק.
כשהם צמאים זה בדרך כלל למים. אולי לבירה.
כשהם חרמנים.. האם הם בכלל חרמנים? האם הם יודעים מה זו חרמנות אמיתית? כשהכוס נוטף מפלים ומספיק מגע קל שבקלים כדי להתגרות עד מוות? כשהמגע של השמלה על הפטמות בלתי נסבל מרוב גירוי? כשהמבט הנכון גורם לך לאורגזמה מוחית?
האם בני התמותה אי פעם גמרו באמת? בעצמה? עם נהמות חייתיות גרוניות ורעידות ונוזלים שעפים לכל עבר ודמעות? כשהכל מתייבש אפילו העיניים כי כל הנוזלים כולם ברחו דרך הכוס? עם רגליים שמתיישרות באוויר ובועטות לכל עבר?
אני מרחמת עליהם
על בני התמותה,
הם פשוטים ומשעממים.
כיף כאן על האולימפוס,
יש כאן עונג וכאב ויצרים ותשוקה.
נעים באולימפוס
גם כשכואב.
≈==============≈
בשמלה משרדית שחורה, פשוטה אך סקסית.
סנדלי עקב קלאסיות נמוכות עקב (7 סנטימטרים)
שרשרת פנינים ועגילים תואמים.
מעט איפור, פשמינה ובלי תחתונים.
אף אחד חוץ ממני (וממך, אדוני) לא יודע כמה אני זונה מטונפת.
איזה כיף להיות אלילה.
#עריכה#
עומדת ביעדים היומיים ומשאירה לשאר הצוות אבק.
ועושה את זה תוך כדי זה שאני נראית מדהים ומטפטפת.
