בימים האחרונים היה קצת סוער,
בליל רגשות ותחושות ומחשבות שהסתחררו סביבי כמו טורנדו.
ואני? כמו לוטננט דן בפורסט גאמפ, קשורה בחבלים הדוקים לתורן וצועקת בראש מורם 'זה כל מה שיש לך?'
הסירה לא תסחף ממקומה כי יש עוגן יציב שמחזיק אותה.
והרוח לא תעיף אותי לאלף אלפי עזאזל כי יש חבלים יציבים שמחזיקים אותי חזק.
יש לי מקום בעולם, יש לי מקום בטוח.
גיליתי בעת צורך, שגם טופי היא משענת.
כתבתי לה ביום לא קל שלה שאני מסתחררת.
והיא מייד מצאה זמן ומילים להגיב לי, מייד פינתה לי פינה על התדר שלה.
היא נשמה גבוהה טופי. היא חכמה ומנוסה ואוהבת.
כמה אהבה ונתינה יש בה.
והיא גם גורית ובוסרית ויש לה צמא מרטיט ורעב בלתי ניתן לתפיסה.
ויש לי כל כך הרבה ללמוד ממנה.
ויש בי כל כך הרבה לחלוק איתה, ללמד אותה, באם היא תרצה.
תודה אהובה שיש לי מקום אצלך, שבא מתוך רצון ונכונות ולא מתוך הכרח.
אני בהודיה מתמדת שזכיתי גם בך, במסע הזה עם אדוני.
מודה על כל מה שאת. על מי שאת. על המסלול הזה שאת עליו.
אדוני,
מרגישה שלא מודה לך מספיק.
אתה מאפשר לי מקום קסום ונפלא להיות אני ולהרפות.
אתה מאפשר לי לרצות (ריצוי) אותך ובכך להשקיט את המח הסוער שלי.
אתה מאפשר לי לנוח גם בסיטואציות הכי סוערות.
אתה מעגן אותי בידיים, בחיבוק, בזין בעומק הגרון, במילים ובמעשים.
אתה מלמד אותי כמה גבוה אני יכולה לעלות וכמה נמוך אני יכולה לרדת. וכל זה מבלי לאבד את עצמי לרגע.
אתה עוזר לי למוסס גבולות ולהרים מגדלים.
ואתה מלמד אותי לאהוב אותי. להתגאות בי.
מילים לא יוכלו לתאר כמה אני מודה על כל אלה.
תרשה לי להביע תודה במעשים, אדוני?
הערב אזכה להתחיל עשור חדש בחיי כשאני לרגלי אדוני ולצידה של טופי.
לא יכולתי לבקש מקום מדוייק יותר מזה להיות בו.
תודה לכם על הזכות והמקום.
