מעט נעלמת ברקע
מעט שוקעת לתוך התפאורה
ולא רק על הבמה הזו
קצת בפנים קצת בראש.
אני לא שומעת את הקריאה
אני לא חווה אותה
יש לי המון רעש בראש.
אולי לשם כך התמוססתי?
לא לשם שקט ולא לשם רעש
וגם לא לשם שמיים.
אולי לשם סמים.
אולי לשם הסם ההוא - ממכר יותר מהרואין.
היא מחבקת אותי מבפנים ומקווצ'צ'ת לי את הנשמה.
משאירה אחריה שובל של בלבול ולב כואב.
ואני כל כך רוצה לשבת ולספור איתה כבשים.
לנוח.
אולי לנשנש פטריות
אולי ללטף צפרדע
אולי להיות צפרדע.
רוח נושפת בעורפי
מחטאת פצעים בכח המחשבה
מקלפת גלדים טריים.
מבקשת ממני הכוונה בדרך.
מי? אני?
מה אני?
מי אני?
כלום.
שועלה בכרם עם הרגל במלכודת
לא מצליחה להוציא קול.
באה הנמייה ונושכת לה בזנב
ואיך מגרשים נמייה עיקשת?
פנתר! זאבה! תצילו אותי
קוראת ואין קול
ממה להציל?
אני לא בטוחה.
מה את צריכה?
אני לא יודעת.
אבל הנמייה נושכת לי את הזנב
ומושכת אותי פנימה.
איך ממשיכים מכאן?
