כל כך פשוט. נכון?
רק תגידי לי איפה כואב, שנדע לטפל בבעיה ולא בסימפטום.
רק תוציאי את זה החוצה - זה בריא. אולי אחרי שתדברי זה ישתחרר.
ובינתיים אני שוכבת על הגב על הרצפה ובוכה בלי יכולת לעצור. ואת באה לידי ושואלת איפה כואב.
ואין לי תשובה ישירה. בעיה אחת. יש לי סימפטומים. יש לי מכלול. ואני בטוחה שזה דבר תלוי בדבר תלוי בדבר והרי מה שתלוי מתייבש ונופל.
את מחבקת. את מכילה. את חכמה וחולקת איתי את החכמה הזו.
איך יש לי אצלך כל כך הרבה מקום?
והשאלה הכל כך פשוטה הזו - איפה כואב לך?
זו תשובה שיותר קשה לי להסביר. כי זה לא שכואב לי בלב או בנשמה. אולי רק אנשים ספורים יבינו.
כואב לי בנסיכה, כואב לי בעומק של המח בתוך החדר עם הפרווה הורודה והשלשלאות. היא העלתה את החדר באש. הכל שחור ואדום ובוער.
והמטומטמת יושבת במרכזו בתוך עיגול נטול להבות ושרה שירי ילדים מפחידים. היא יושבת שם בכיף שלה כשהכל בוער ולא עושה עם זה כלום. דווקא. בראטית מחורבנת.
וכשהכל שם בוער ואני לא מצליחה לגייס אף אחת מהבנות לעזור, הרבה יותר קשה לי לעצור את הדמעות, את העלבון, את הקנאה, את הדבר הזה שלוחץ לי בתחתית הבטן והופך אותי לכלבה קטנה ומייללת עד שכל מה שהיא יכולה לעשות זה להיצמד לרגל של האדון או לבכות. אפס ורבליות. אפס יכולת לתקשר 'איפה כואב'.
אמרת לי שאני ברת מזל שיש לי את הבנות. שהכל מחולק ומסודר. לפעמים זו ברכה - ראית בעצמך שהן יכולות לעזור ברגעים מסוימים.
ואז מגיע רגע שבו הן עושות את הפעולה ההפוכה מהמטרה שלשמה הן קמו ואז אני בבעיה, כי בנוסף לבעיה שאותה הן יצאו לפתור, הן מייצרות לי תופעות לוואי. (כי מי מאיתנו לא חווה מיגרנה משתקת בפינה בודדת של המח? לא? רק אני? טוב נו.)
אני משתעשעת המון במחשבה 'להוציא' אותן לצרכיי. זו מחשבה נורא נעימה אם כי זה לשחק באש. פשוטו כמשמעו. ועכשיו נסיכה מתמרדת. ומשחקת בעצמה באש.
הגיע הזמן למדיטציה וטיול בין החדרים.
זמן כיבוי שריפות ובנייה מחדש.
והפעם, אני לא משאירה לה גפרורים