היא אומרת שגם אם נדמה שדברים מתפוררים לי הם בעצם בבנייה ואני צריכה להסתכל על היש ולא על האין.
ואני שכל כך מסוחררת מהפירורים לא רואה שאני שולחת חיצי ארס לכל הכיוונים.
ואולי כן ואולי לא.
יש דברים שרציתי לומר ולא הצלחתי להשים במילים.
יש מילים שצריכות שיתנו להן מקום, שיאפשרו להן להסתדר במשפטים שלמים עם מושא ונשוא ובעיקר פואנטה.
אני מאבדת פואנטה. מרגישה רפטטיבית. מרגישה נסחפת.
כבר לא יכולה לעצור את הדמעות כשהן באות
כבר לא יכולה להסתיר מה שמרגישה
פרומה כמו בובת פרווה שנמשך לה החוט ועכשיו הצמרגפן שלה מציץ החוצה וכולם יכולים לראות את הריקנות בפנים.
אני רוצה לטמטם את המח שלי עד לרמת דממה.
אני רוצה סמים וכאב ואורגזמות ואוכל ולבכות עד שהכל בחוץ, גם הקרביים.
אני רוצה לצאת איתך למסיבה ולרקוד עד שאין אוויר
אני רוצה לבכות
ולפעמים גם בא לי למות אבל עובר לי
בא לי שתנצל אותי בפינות סמי נסתרות אבל גם שכולם יראו כי אני זונה לתפארת
בא לי לאהוב את עצמי כמו שאוהבים אותי.
בא לי לאהוב
וקצרה היריעה מלהכיל.
מלא הדלי
גולש הסיר
ודברים שנאמרו ממקום אחד מגיעים למקום אחר.
הקבוע היחיד הוא הצייד הגדול בשמיים עם החגורה המנצנצת שלו שלא משנה מתי ארים את העיניים - הוא יהיה שם.
מדליק שקבוצת הכוכבים שמלווה אותי היא צייד🤭
