יושבת על הקצה ונושמת עמוק.
החדר כולו בגוונים שונים של צהוב וגם השיער והעיניים והעור שלה נעים על הסקאלה וגם הסוודר... אני מנסה לא להיות שיפוטית לגבי זה ואפילו מצליחה לשכוח מזה די מהר.
במבט לאחור היא דווקא נעימה לי עם הצהוב הזה.. כמו שמש...
אמרתי שהייתה לי ילדות די רגילה. כלומר, מלבד העובדה שבדסמ תמיד היה על השולחן ועוד ממש אירועים ספורים שאולי השפיעו קצת על מי שאני היום...
קיבלתי פטיש חמישה קילו לתודעה כשנפל לי שהאירועים האלו הפכו אותה ללא רגילה.
מה? לא לכל בית יש את הדפקות שלו? אצלי זה בדסמ ואצל אחר זה עוני ואצל מישהי אחרת זה חינוך נוקשה נורא ואצל התאומים מקומה ארבע, אבא מסתובב בעירום ו'מתעמל' עם אימא, הם סיפרו לי, לילדה היפה והעצובה מקומה תשע שכמעט תמיד לבד בבית ותמיד קוראת ספרים.
אז כן.. פטיש חמש קילו לתודעה כשאני יורה מילים כמו 'רכושנות' ו'קנאה' ומושגים כמו 'עבר פסיכיאטרי' ונטייה להתמכרות והרס עצמי'
והשמש הזו, רגועה וגמישה ולא שיפוטית...
קצת נפערו לה האישונים דווקא איפה שחשבתי שזה די סטנדרטי... ואיפה שחשבתי שאזעזע אותה היא דווקא חייכה בהבנה.
היא חושבת שהגעתי בזמן. שעכשיו הזמן הנכון לטיפול.
היא נתנה לי לשפוך כמות מידע אדירה ב50 דקות והקדישה לי עוד שלוש מעליהן בהן היא דיברה.
הצורך שלי ברור לה. והיא שם כדי לעזור.
רק הזמן יגיד אם זו המטפלת הנכונה.
בכל מקרה, אני בהודיה..
על מי שקישר אותה אליי ומי שדאג שזה יקרה.
תודה לכם♥️
גם אם אני לא מסוגלת להגיד את זה פנים מול פנים.
