באתי מוכנה הפעם.
באתי בדרופ עצבני שהתחיל בבוקר שלפני..
באתי עמוסה כאב ובכי ובלבול ותחושה קשה של לבד למרות שלא הייתי לבד ליותר מחצי שעה כל הסופשבוע.
השמש העולה שאלה שאלות יפות.
היא הנחיתה לי שוב פטיש חמש קילו על התודעה.
גם אם אני מטרגרת אדם, אני לא הטריגר שלו - זו לא אשמתי. זו החוויה הסובייקטיבית של האדם ממני ואין לי דרך לשלוט על זה.
וזה הוביל אותי לחשוב על אדם שממנו אני מטרוגרת - עד כדי גועל פיזי ודחייה ממשית לסביבתו.
הרי מלבד משהו יחסית קטן שניתן לטיפול אין לי באמת סיבה לטריגר... ועדיין - אני מתחלחלת מהמחשבה עליו.
והאדם לא אשם. לא עשה לי כלום. ועדיין - טריגר עוצמתי שאני לא מבינה את פשרו.
אמרתי משפט שהדאיג את השמש ובמבט לאחור אני יכולה להבין למה...
"פעם כשהיה לי רע הייתי חותכת מסביב לורידים.. אפילו לא כדי למות.. רק כדי לכאוב. הכאב מבחוץ משתיק את הכאב בפנים... ואפילו אז אף אחד לא ראה.. או לא רצה לראות"
היא שאלה האם יש לי היום מחשבות אובדניות.
עניתי שלא. כן לפעמים הכל כל כך שחור שאני משתמשת בביטוי 'בא לי למות'. אבל היום כשכואב לי אני מבקשת כאב מהאדון שלי. וכך גם צריכת הכאב שלי מבוקרת. אני לא פוגעת בעצמי. מישהו שנמצא בצלילות הדעת הוא זה שמספק לי את הצורך.
באותה נשימה הסברתי גם שאחת הסיבות (מיני רבות) שחזרתי לטיפול, היא שאני לא רוצה להשתמש באימפקט בתור תרופה. הרי אימפקט מרטיב אותי. אני אוהבת כאב. לא רוצה שאימפקט יהיה *רק* כדי להשתיק את הרעש במח.
דיברתי על כך שקמתי בשבת נורא כאובה, נורא מבוהלת.
היא קישרה את זה לאירוע שחוויתי בילדות.
אני לא יודעת אם זה קשור לילדות שלי כמו שזה קשור לראש שלי ולתא הטייס. אבל זו בהחלט פוסט טראומה כלשהיא. משהו מחק לי את החלום מהזיכרון וקמתי נעולה בתוך קופסא שחורה. מפחיד ומדכא. קמתי נורא לבד ובכלל לא הייתי לבד. הייתי עטופה ומוקפת ואהובה.
הילדה הקטנה שבתוכי פגועה ומבוהלת.
היא יושבת בפינת החדר מקופלת ובוכה.
ואני מנסה להתעלות מעל עצמי ולנחם אותה רק שזה לא תמיד עובד...
השמש הציעה לנסות לחבק את הילדה ולהגיד לה שזה בסדר לפחד כשמפחיד.
אני לא בדיוק מבינה מה זה אומר אבל אני מרגישה את החיבוק של השמש. לא חיבוק מילולי כמובן, זה לא אתי. אבל היא מנסה לחבק במילים וזה נעים.
סיפרתי לשמש שהדב הסיע אותי אליה, כדי שאוכל לישון עוד קצת ולא לקחת אוטובוס.
'כמה הוא אוהב אותך' הייתה התגובה שלה וזה נכון. אני כל כך מבורכת באהבה, מוקפת באנשים מדהימים שרוצים שיהיה לי טוב.
עצוב לי שיש לי ימים בהם אני כפוית טובה ולא רואה את האהבה אלא רק את החוסר.
סיימנו את הפגישה בהבטחה לבאות.
