השמש העולה לבשה צהוב גם היום.
וכמו מבלי משים, התאמתי את עצמי לספה עם חצאית ומעיל בצבע חול.
הגעתי כעוסה. הגעתי כאובה. הגעתי וכמעט מייד התחלתי לבכות. אני שמחה שאני מרגישה בנוח לעשות את זה מולה.
סיפרתי לה על שנייה של חסד בה השורף לא שרף לי. כי היה לי בראש כמה השורף מסכן ואומלל. צריך לעשות מאמצים אדירים ועדיין מקבל בוטנים. היה לי שנייה שריחמתי על השורף. ואז הוא התחיל לשרוף שוב.
וזה שלח אותי לזעם וקנאה וצמרמורות של גועל. עלתה לי בחילה בעיקר מהשורף אבל גם מעצמי. שבכלל שורף לי.
השמש העולה חושבת שאני כועסת על עצמי יותר מדיי וכי אולי כדאי שאשחרר לעצמי קצת את חגורת החנק על הצוואר... כי זה טבעי שמה ששורף ישרוף.
אמרתי לה שאני אומרת דברים נוראיים כשאני בהתקפי זעם. שאני פוגעת באנשים סביבי. ושהשורף לא עשה לי כלום מלבד להתקיים באותו חלל כמוני ועדיין שורף לי.
(אתמול תוך התקף זעם סירבתי לחבק את הגורונת עד שנרגעתי. מבחינתי לא שפכתי עליה מהרעל שמפעפע בי. אבל במציאות גרמתי לה להרגיש רע. מטונפת במובן הרע. ומי כמוני יודעת כמה לא נעים להרגיש ככה)
השמש הציעה את דעתה..
היא חושבת שאני נורא מחמירה עם עצמי. שאני מנסה לעמוד בסטנדרטים לא שלי.
הסברתי לה שאני מנסה להיות אדם טוב יותר. לדבר פחות מלוכלך, להיות פחות אמוציונלית ופחות אימפולסיבית, להיות פחות קנאית, פחות כעוסה, פחות חרדה.
לאהוב יותר, לחייך יותר, לשמוח בחלקי יותר, להיות יותר צנועה, להיות יותר נעימה, לנסות להתגמש יותר.
אני מנסה להגיב פחות דיכוטומי. מנסה להתקיים עם עוד דברים בחלל. להיות פחות מלאה בעצמי. (אחרי שמגיל 15 אני עצמאית זה קצת קשה.. לא להיות מלאה בעצמי.)
וכל פעם שאני מדברת על משהו שנראה לי סטנדרטי, באה השמש ומאירה לי שעל הסקאלה של הסטנדרטים, אני נמצאת מאוד נמוך ביחס לפרט הנורמטיבי המתפקד בחברה. דברים שנראים בעיניי טבעיים או לפחות סמי-נורמטיבים הם רחוקים מלהיות נורמטיבים.
מצאתי את עצמי אומרת לה 'ואני יודעת שזה נראה סטנדרטי בעיניי ובעיני אחרים לא.. אני יודעת אבל גם שזה לא עושה את זה בסדר. הסטנדרט שלי אחר.'
היתה לנו שיחה קשה מאוד.
בכיתי המון. השמש ניחמה.
כלומר, ניחמו אותי הדברים שהיא אמרה.
היא איכשהו מצליחה להאיר לי את הצד השני, החשוך, האפל.
יצאתי ממנה מרוקנת.
הלכתי 40 דקות ברגל.
זה עושה לי טוב
