'הייתי אצל סיגל אתמול בלילה. פתחתי לה את התחת כמו שאת אוהבת - יבש וכואב. יש לה תחת קטן וצר. לקח לה הרבה זמן להפסיק לצרוח' אני אומר לה ורואה את המפלצת הקטנה בתוכה מתעוררת.
דמעות עולות בעיניה והשפתיים שלה רועדות. עוד רגע הכוס הקטן שלה יתחיל לטפטף מהקנאה.
'גם הגרון שלה עמוק ופתוח כמו שאני אוהב. היא לא מקיאה. לא צריך מקלחת אחריה.' אני ממשיך ורואה איך היא מתאפקת יפה יפה, כמו הזונה הטובה שהיא, לא להתפוצץ.
פניה בוערות כשאני מניח עליהן את כף ידי.
אני מלטף את לחיה והיא נרתעת.
'מה יש, קטנה?' אני שואל ולא מצפה לתשובה.
'מה עובר לך בראש כשאני מזיין את סיגל ומספר לך על זה?' אני ממשיך והיא מרימה את מבטה.
'לא. לא לא לא לא לא. אדוני לא. אני לא מוכנה לא רוצה לשמוע. לא על סיגל ולא על נעמה ולא על אף זונה אחרת שהגיעה לפני או אחריי. לא בשמות ולא בפנים ולא באקטים ולא. פשוט לא אדוני! בבקשה!'
היא בוכה. היא רועדת. פניה סמוקים והמסקרה שלה זורמת במורד לחייה.
אני מנסה לגעת בה, לקרב אותה לחיבוק והיא דוחפת אותי ממנה. חובטת בחזה שלי בכפות ידיה.
'בואי לפה, קטנה' אני אומר בטון יותר חד ואוחז בשורש כף ידה. היא משחררת את ידה בכח מאחיזתי וחובטת בחזי שוב.
'תחשבי טוב על מה שאת עושה.' אני אומר ונותן לה מקום למחשבה. היא לא מנצלת את המקום וחובטת בי שוב, ובמקום לטפטף מהכוס היא פותחת בשצף של כינויים ותיאורים נטולי משמעות בעבורי. אין לי את היכולת לעבד שפה כזו, זולה וגסה. כמו מחשב שמצנזר וחוסם את כל מה שתואם לקטגוריה.
'יש לך שלוש שניות להתאפס, להרים חצאית ולהסתובב לקיר. שלוש.. שתיים..'
היא ילדה טובה.. הקטנה. מתחת לפה המלוכלך והחזות הקשוחה שלה, היא גורה קטנה שנוצרה במיוחד כדי לשרת אותי. בצייתנות, ברצון, באהבה גדולה.
וכמו הילדה הטובה שהיא, היא מסתובבת אל הקיר ומרימה את החצאית ללא חשק. דמעות ועלבון עוד חורצים פסים בפניה.
אני שולף את החגורה ומצליף חזק ומהר. היא משחררת קולות כאלה מתוקים כשהיא כואבת ומתמסרת.
'עכשיו תעני לי כלבה.. את הרמת עליי יד?' אנו שואל והיא ממלמלת בשקט.
אני תופס אותה עם היד מהכוס וסוטר בידי השנייה לישבנה האדום. 'לא שמעתי' אני אומר.
'כן אדוני. סליחה אדוני' היא אומרת בשקט אבל מספיק בקול כדי שאשמע.
'את קיללת אותי? ואת סיגל? ואת נעמה?' אני שואל והיא משיבה כמעט במכניות 'כן אדוני. סליחה אדוני'
אני מיטיב את אחיזתי בכוס שלה, לוחץ בכח.
'את תעשי טעויות כאלה שוב?' אני שואל.
'לא אדוני. אני מצטערת אדוני. לא התכוונתי לעשות כאלה דברים' היא רועדת ובוכה שוב.
אני משחרר את האחיזה והיא נאנחת בקול.
'בואי אליי קטנה' אני אומר והיא נצמדת אליי לחיבוק.
אני עוטף אותה בזרועותיי, מוחה את דמעותיה ומסדר את החצאית על ישבנה הבוער.
'את בסדר, קטנה שלי?' אני שואל.
כשהיא עונה לי את ה'כן אדוני' החלוש שלה, הקול שלה נשמע אחר. כנוע יותר. בלי הקנאה היוקדת שלה היא כזאת קטנה וגורית. המפלצת הקטנה שלי.
בתוך תוכי אני רוצה להתנצל. מרגיש שאולי הגזמתי קצת. אולי לא הייתי צריך לאפס אותה ככה. לפעמים סטירה טובה מספיקה. אם כי נדמה שהיא בסדר עכשיו.
רגשות האשם הם העונש האמיתי.
חתיכת עונש.
