יש רגעים שבהם אני ילדה קטנה, לא יותר מבת 5.
ואני אוכלת קצרים של ילדה קטנה, נעלבת מדברים מטומטמים ומטופשים, לוקחת ללב שטויות ומתכנסת לפקעת רוחשת של עצבים ועלבון.
והרגעים האלה פוגעים בי בזמנים הכי לא נוחים.
מציפים אותי בבאסה וברעל ומבאסים לי ימים לפעמים ואז בא לי לעזוב הכל ולהגיד פאק איט.
לא ללכת לאן שקבעתי, לא להגיע לעבודה, אולי אפילו לא לצייר גבות ולסדר שיער.
פשוט לא.
ואז אני נופלת לתוך מערבולת של 'מה אם כך וכך יפגעו שלא באתי?' או 'מה אם יהיה בלאגן ואני אצטרך לעשות עם זה משהו?' או 'מה אם יכעסו ויחשבו שאני סתם עצלנית או שאני לא מנסה בכלל?'
מה אם מה אם מה אם מים.
ואני טובעת.
הבכי מתבשל בי ומחריב כל חלקה טובה ואני לא מסוגלת להעמיד פנים שאני בסדר.
אז אני בוכה מאחורי משקפי השמש שאינני מסירה בשעות האור גם לא בתוך מקומות סגורים, האור הלבן בין כה וכה מכאיב לי לעיניים. (ממש כלבה חולת כלבת עם הרגישות המחורבנת הזאת לאור)
בוכה ומתפללת שהאיפור לא ימרח לי ואצטרך לתקן אותו. שלא ישימו לב במשרד כי אין לי כוחות להסביר.
אני נאחזת בדברים שמחזקים אותי, בציפורניים ושיניים כמו טום הנקס ו-וילסון על הרפסודה.
כבר הוכחתי לעצמי בעבר ששום דבר לא יעצור אותי.
אפילו המוות של סבתא שלי לא מנע ממני לבחור נכון.
וברגעים הכבדים האלה, שאני טובעת וכבר לא מבדילה מה למעלה ומה למטה, אני מנסה לזכור לנשום. כי הבועות תמיד יעלו למעלה ויראו לי את הדרך הנכונה.(מצחיק שאת זה למדתי דווקא מסדרה מצויירת למבוגרים)
חשבתי שאני חזקה מספיק כדי לא להשתמש בכאב ככלי טיפולי. בדיחה רעה. לא התקדמתי לשום מקום שם. במקומות אחרים כן - עם הכאב? לשומקום.
אתמול הסרתי שיער במכונה כי רציתי שיכאב ולא רציתי לפגוע בעצמי (גאון סדיסטי מי שהמציא את האפי-ליידי)
מכונות האפילציה הן 3 באחד.
הן מכאיבות למות - שזה אחלה מוצא כשאני צריכה.
הן מונעות צמיחה לאורך זמן - משהו שאני מברכת עליו.
והן נותנות לי משהו מועיל להתעסק איתו כשאני ברע.
כשאני ממש ברע, אני מכוונת את המכונה אל המקומות העדינים, איפה שנשארות לי נקודות רגישות לגעת בהן ימים, במפשעה לדוגמה הכי כואב ונשארות לי נקודות מדאיגות בצבען ימים ארוכים אחרי.
אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה ויש על מה להסתכל. יש מיץ חיים בכוס.
ועדיין המר והחמוץ והשורף והמעכיר חורטים בי פסים של חרדה וספק בהכל, במיוחד בעצמי.
ובאמת שאני מנסה להתעלות למעל החרא והחארטה אבל לרוב? אני מתכנסת אל תוך עצמי בהתקף זעם ומחפשת דרכים חדשות לתת לרעל לצאת החוצה. או לפחות דרכים מועילות.
כבר תקופה שלא תקעתי את האגרוף דרך קיר גבס.
כבר תקופה שלא חתכתי.
כבר תקופה שלא פגעתי בעצמי בכוונה.
צעקתי, רקעתי ברגליים, קיללתי כמו ערס במשחק של בית''ר נגד סח'נין, כתבתי דברים נוראיים ומחקתי, כתבתי דברים נוראיים ושמרתי.
בכיתי. כמה בכיתי.
ובכל מקום גם.
בבית וברחוב ובאוטובוס ובסופר ובמשרד ואצל השמש.
כשאני במקלחת אני בוכה הרבה. יש לזה אפקט מרפא ומנחם, ללבכות במקלחת.
אני בוכה בזמן אימפקט כמעט תמיד, בוכה כמו תינוקת בטנטרום בזמן אדג'ינג.
אני בוכה כשאני כועסת וכשאני מתרגשת.
אני בוכה כשאני עושה סטלה. יש אבקות שמוציאות ממני מאה אחוז רגש.
בכיינית. תינוקת. פתטית.
והכי נורא, אני בוכה כשאני מאוכזבת.
במיוחד כשהאכזבה היא מזה שלא קראו אותי נכון. גם אם אני לא משדרת באופן פעיל אף רגש החוצה.
במיוחד כשהאכזבה באה מדברים שנדמה כאילו היה אפשר להימנע מהם ממש בקלות.
אני מוצאת את עצמי נכנסת ללופ
מקרה מטופש-אכזבה-בכי-מחשבות רפטיביות-חרדה-אכזבה עצמית-בכי וחוזר חלילה.
ובכנות? כלפי חוץ הכל מושלם
ועל הנייר? גם
ואני שלולית של בכי עצבים ורעל.
אני רוצה להתחכך על פינות של דברים ולגמור כמו כלבה מיוחמת עלובה פעם אחר פעם אחר פעם.
כשאני מושפלת אני גומרת חזק. המח מוצף לי אנדורפינים הרבה יותר ומאזן לי את הבאסה.
אני רוצה שהתחת שלי יהיה אדום וסגול ושחור וכואב.
אני רוצה להיות חור מסכן בלי רצונות.
אני רוצה לבכות את הכל החוצה.
ובמקום כל זה
אני בעבודה
מעמידה פנים שהכל בסדר
ומחכה שייגמר היום
ואוכל ללכת הביתה.
כוסעמעמעמעמעמק טוב?
