אפריל בא עליי קשוח ורע.
את חג הפסח אף פעם לא סבלתי (המצה היא המכה הכי גדולה בהגדה) ובלי קשר לחגים... זה חודש שבו נפטרו שניים מהאנשים שחשובים לי.
ושום נר נשמה
ושום בכי או אבל
שום דבר, לא יחזיר לי אותם.
סבא קאז'ו... הייתי בת 7 כשאיבדתי אותך.
האיש הגבוה והחזק והמצחיק כל כך.
אין לי הרבה זיכרונות ממך ועדיין אהבתי אותך כל כך.
האיש שהקפיץ אותי על הברכיים כמו סוס ו'גנב' איתי לביבות מתוקות מהמטבח, ששר לי שירים בפולנית ('שפה של איכרים, מאמוצ'קה' הוא תמיד היה אומר) ושאהב אותי אהבת נפש ושקרא לי על שם אישתו שנפטרה. אימא של סבתא שלי.
הייתי לי ילדות חולנית. הייתי הרבה אצל סבא וסבתא במקום בבית או בבית הספר, הייתי הרבה בבתי חולים.
וסבא קאז'ו היה שם איתי, מלמד אותי להפיק את המיטב מכלום.
על האדם השני אני לא אכתוב.
כי אני לא שם. אני לא מסוגלת. אני מפחדת להוציא החוצה.
כי זה כואב מדיי.
אבל רק אגיד שב2011 איבדתי את עצמי.
ואפילו לקבר לא הצלחתי לעלות.
פאטתית.
תימנעו מתגובות בבקשה.
תודה