ארבעה חודשי טיפול והשמש מצליחה להמם אותי כל פעם מחדש.
הרבה זמן לא כתבתי על הטיפול.
הרבה זמן שלא הרגשתי ביטחון לחלוק פה מעצמי.
גם את הרגיל הבדסמי צמצמתי פה.
היו ימים קשים ואפלים,
עד סוף החודש יהיה קשה ואפל.
אז אני בוחרת להתעסק בטוב ובחלק המלא של הכוס.
מטפלים בי יפה.
רגשית, פיזית.
אני עסוקה ומלאה עד אפס מקום.
אני משתדלת להתעסק במה שטוב.
אני מלאה בתודה על הכל.
על הטוב ועל הרע ועל הצפוי ועל המפתיע.
בינתיים מופתעת רק לטובה.
אני מלאה בתודה על שאנשים סביבי מרשים לי להיות חזקה בשבילהם. נותנים לי מקום לעשות את הרע טיפה פחות נורא.
אני מלאה תודה על היכולות שלי.
היום קיבלתי מהשמש חותמת גומי שזה ייחודי לי.
היכולות שלי.
תמיד ידעתי שיש אחוז מאוד קטן באוכלוסייה שחולק איתי את היכולות שלי.
אבל מעולם לא חשבתי שזה ייחודי לי ולמעטים בודדים בכל העולם.
כיף לקבל חותמת גומי על משהו שהיה נדמה שהוא גדול אבל נפוץ ולדעת שהוא נדיר ומיוחד.
כיף לגלות שאני נדירה ומיוחדת.
יצאתי ממנה מחויכת.
יצאתי ממנה מחוזקת.
ואולי המחזור שואב ממני כוחות ברמה שאתמול שכבתי על הרצפה של המקלחת בבכי בזמן שהפלפלונית מלקקת לי את הפנים והדובה שלי לידי בחצי חוסר אונים (כי אין באמת מה לעשות עם הכאבים. רק לחכות שיעברו)
אבל אני חזקה ומסוגלת.
ויש לי יכולות שאין כמעט לאף אחד אחר.
אז מי יכול עליי?
רק אתה, אדוני...