אני שכובה על הספה, הרגליים ישר קדימה והגב בזווית נוחה על כרית גדולה.
אני שואפת מהמקטרת הצבעונית והצורה האמיתית של העולם מתגלה אליי. השכבות, הצורות, התנועה, הפעימות.
שאיפה נוספת והעיניים נעצמות.
אני נשאבת לאט לאט אחורה וצריכה להזכיר לעצמי לנשום. כי הגוף שלי כרגע לא שייך לי, הוא שייך ליקום.
תזכורת חברית ושאיפה שלישית שולחים אותי לתמונה ראשונה ואיתה תובנה ראשונה.
'כשאנחנו עושים את המסעות האלה אנחנו פותחים חלון, אנחנו מחזירים את הגוף שלנו ליקום ובתמורה מרגישים את כל האהבה של היקום. את השייכות. אני חלק מהדבר המדהים הזה. אבל כשהגוף חוזר אלינו, פתאום מרגישים את הלבד הזה, את הריקנות. וזה נורא עצוב אבל מנחם, כי אנחנו לא באמת מפסיקים להיות חלק מזה. אנחנו לא באמת לבד.'
היקום שחור אבל גם שקוף, כמו לילה צלול,
ובמרכז היקום יש חדר, בחדר יש שלוש דמויות.
והדמויות הן לא נשים או גברים או חיות,
הן אנרגיה טהורה, זוהרת, פועמת.
בין הדמויות זורם נהר עשוי אהבה.
והכל עשוי זכוכית ואור וצבעים על צבעים בשכבות קסומות.
אני מנסה לפתוח עיניים וזה גורם לי להיות מאוד מודעת למוסיקה.
הטראק העדין של ההתחלה התחלף בטראק קצת יותר כבד, קצת יותר אפל.
תמונה קרה יותר, חשוכה יותר מצטיירת למול העיניים הסגורות ואני פתאום מרגישה את הגוף ואת הריקנות.
אני מבקשת חיבוק ומקבלת, וכמו קסם התמונה הקרה מתחממת ונפתחת, ואיתה התמונה השנייה ואיתה תובנה שנייה.
'אני בהודיה ובהוקרת תודה על האנשים בחיי. לכל אחד מהם יש תפקיד מדויק, סיבה שלשמה הם הגיעו, כמו שאני בחייהם מסיבה מסוימת. אני ברת מזל שיש לי אותם. הם המשפחה שלי. השבט שלי.'
בשחור שחזר להיות צלול, נוצרה מסגרת מרובעת, ובתוכה עיגול עם גזע של עץ.
השורשים נטועים בין העיגול למסגרת והצמרת נמצאת מחוץ לתמונה.
מאחורי הגזע נמתחים שמיים, או מים, או חלל.
ושני צבי מים ספק שוחים ספק עפים ורוקדים ריקוד שכולו חיבור, שייכות ואהבה.
התמונה נפתחת ויש שדה והוא ירוק ובתנועה, כמו גלים, כמו אצות במים.
החיבוק נגמר ואיתו התמונה.
אני צוחקת כי ההבנה על כמה אני ברת מזל מפתיעה אותי.
וכמה אנחנו פסיק ביקום - זו עובדה משעשעת בפני עצמה.
אני מנסה שוב לפתוח עיניים ועולה לי בחילה.
אני מוכנה מבעוד מועד עם דלי ליתר בטחון. אבל אז אני מנהלת שיחה עם עצמי, משכנעת את עצמי שלא להקיא כי אין טעם בזה, כי זה לנקות אחרי זה, כי אני לא באמת רוצה להקיא, זה רק הצ'אנגה מנסה לצאת, ואם הצ'אנגה מנסה לצאת למה שהיא תצא מאיפה שהיא לא נכנסה? אני משתעלת חזק והבחילה עוברת.
אני נקרעת מצחוק בזמן שמכה בי תובנה: מה שרוצה לצאת מהגוף, יצא מהחור שממנו הוא נכנס.
לפחות כשמדובר במשני תודעה.
לוקחות לי עוד 20-30 דקות להתאושש ואני מתחילה לערבב צבעים ולצייר עיגולים צבעוניים על הקיר.
שלוש שעות מאוחר יותר כבר בוקר וצריך ללכת הביתה לישון.
לא סיימתי את המנדלה שהתחלתי, אמשיך אותה בעוד שבוע-שבועיים,
הפעם, בלי מסע.
