אנחנו באחורה של ג׳יפ שיורד מהמצפה למרכז המכתש.
הנהג/מדריך מנסה ללמד אותנו על המכתש אבל אני לא שומעת כלום.
עונה שברי מידע שאני מכירה על המכתש וחצי איתו.
המחשבות שלי נמצאות בתיק שלי,
עם הקופסא הקטנה השחורה שאני מחזיקה שם כבר תקופה קצרה.
לא הסתרתי ממך שום דבר בשלוש השנים שאנחנו ביחד ואני מתקשה וקצת רועדת.
קשה להפתיע אותך. אתה שם לב להכל.
ואיכשהו, אנחנו מגיעים לנקודה הכי גבוהה במכתש מבלי שתשים לב שאני מחטטת באובססיביות בתיק.
הנהג מסביר משהו על הנקודה הגבוהה שבה נעצרנו ואתה אומר "עכשיו זה זמן לתמונה נראה לי" ולא יכולתי להסכים איתך יותר מבאותו הרגע.
אתה ניגש לרכב להביא את הטלפון שלי שנצטלם ואני שולפת את הקופסא מהכיס.
הנהג מתחיל לצלם אותנו והמילים מסרבות להיבנות לי.
הן לא מסתדרות במקומן.
אז במקום, אני ממלמלת שיש לי שאלה לשאול אותך ושולפת את הטבעת.
לא היו דמעות. לא היו מילים כמעט.
רק טבעת שעלתה על אצבע וידיעה שקטה שזה נכון וזה קורה.
אני אוהבת אותך
Yours