הבל הבלים

פעם חשבתי לעצמי שזה די חבל שלמעשנים יש את האקט של "לצאת לעשן", שהוא אקט חברתי מנחם ומחבר שכזה, ולכל השאר אין. במשך כמה שבועות הייתי בא ללימודים עם כמה גזרים וקולפן בתיק, ומציע לאנשים לצאת לגזר איתי.

לאחרונה מצאתי את עצמי מנהל לא מעט התכתבויות כאן. רובן המוחלט לא הוביל לכלום, אבל היו כלכך הרבה מהן, שאני מרגיש די שחוק מהעניין. להתחיל עוד שיחה מרגיש ממש רחוק - שוב לנסות להכיר, ללמוד איך היא כותבת ומה היא חושבת על דברים ומי היא כבן אדם וכו' [רק כדי שהיא תעלם באמצע שיחה ולא תשוב עוד] - אני מרגיש שאין בי את ההתלהבות לזה שהיתה לי כשחזרתי לפה. אולי היא תשוב בעתיד, אין לדעת.

מתוך כל זה נברא בי סוג של צורך, אולי פנטזיה. היא בערך as vanilla as it gets, ואני מוצא המון נחמה בתסריט הזה, שרץ לי בראש כבר כמה ימים. לפעמים אנחנו חולקים פרי, לפעמים קורעים לחצי איזה מאפה ויושבים על ספסל בחוץ בכפור במיעילים עם קפה. ברוגע, בשקט, עם די מעט שיח. just being human together. אולי נדבר, אולי זה אפילו יהפוך לשיח עמוק ומעניין, ואולי לא. נשב שם, אני והיא, נאכל את הקרואסון המזורגג שלנו, נחליף איזה חיוך, מהסוג שיש בו הכרה בכאב של הצד השני, אבל גם שמחה אמיתית, ונפרד לדרכינו.

אז היום קמתי, הסתכלתי על התאריך, וגיליתי ששבוע הבא יום השנה לפטירת האדם שהיה לי אב. זכרתי שזה בקרוב, אבל לא ציפיתי שזה יהיה עכשיו. התנגשות בקיר. מצאתי את עצמי שקוע במחשבות. מה אגיד? האם שוב אשאר לשבת לבד עם הקבר אחרי שכולם ילכו?

שמתי את מוזיקת האבל שלי, אפילו התחילה לזרום ממני כתיבה. בהתחלה חשבתי שאפרסם את שיצא כאן, אבל בעצם לא מתאים, לא בא לי לחשוד שאני עושה את זה בשביל להרשים מישהי. אכתוב למגירה, אולי אשרוף את הדף.

וכך ישבתי, וכתבתי, והאזנתי, ונזכרתי, ואולי אפילו דמעתי, ואז החלטתי להתקשר למשפחה לוודא את התוכניות שלנו לאותו יום.

"דביל, זה בעוד חודש ושבוע".

כולם אוהבים אדג'ינג. איך אפשר שלא? תחושת חוסר האונים, ההתחננות, העונג שממשיך להגיע אבל תמיד נעצר וגורם לך להתחנן לעוד. זו חוויה כזו אינטנסיבית, זו שליטה בדבר שמרגיש לנו כה בסיסי- היכולת שלנו לגמור. כל המיניות שלנו מבוססת על זה - מהרגע שגילינו אותה, כולנו רודפים אחרי אורגזמות. רובן מגיעות מאוננות, וכך אנחנו למדים שהן שלנו - ופתאום לא! יש אדם אחר, חיצוני, שלוקח משהו כלכך פרטי, ומשתמש בו כדי לעשות מאיתנו עיסה של עונג וצורך.

אבל כולם אוהבים אדג'ינג, ואני לא צריך לספר לכם שזה נהדר. זה כבר נהיה ממ, זה מונח שפשוט נזרק כבדיחה בשיח סאחי בספריות. כולם אפילו יודעים על מניעת גמירה גברית (No Nut November, Locktober). גם זה כמובן נהדר, וכולי תקווה שיצא לי להיות בצד המקבל של זה מתישהו (בקושי קצת אדג'ינג יצא), אבל לא בשביל זה באתי אליכם היום.

באתי כדי להלל שליטה בגמירה נשית. אני נוטה לחשוב שעל זו אנחנו שומעים משמעותית פחות כי אנחנו כתרבות עדיין בשלב של להכיר בזה שנשים גומרות בכלל, ולחגוג את ההצלחה הקטנה הזו. בכל זאת, שליטה בגמירה נשית היא דבר כה נהדר. מעטים התענוגות שמתקרבים ללראות אותה נשברת לאט לאט, מיום ליום. הן כולן מתחילות חזקות, ואז באיזשהו שלב הן מגלות שהן פיזית לא מסוגלות לא להתחכך על הרגל שלך במהלך איזה כרבול, או שהן נרטבות יותר ויותר בקלות משטויות יותר ויותר קטנות, או שפתאום הן הרבה יותר צמאות אליך. הרגע שבו הן מבינות כמה שבורות הן נהיות priceless, ושם מתחיל הכיף.

הידיעה שהיא תמיד נואשת למגע שלך, שכל התגרות קטנה מרטיבה אותה לגמרי ומכבה לה את המוח, היא מהדברים היותר מחרמנים בעיני. להשתעשע עם זה במהלך היום, או במהלך איזה דייט בחוץ כשאין לה מה לעשות בנידון, זה כלכך נהדר. השילוב עם CNC בכלל יוצר תחושת כח די מטורפת - חוסר היכולת של הנשלטת לסרב הוא לא רק רעיוני, הוא כמעט פיזיולוגי. הגוף שלה פשוט לא ירשה לה, היא הרי כלכך צריכה את זה. נשים במצב הזה גם הרבה יותר קלות לאילוף. ללחוש גסויות לבחורה במהלך סשן אדג'ינג ארוך אחרי תקופת מניעה זה הכי קרוב לשטיפת מוח שאני מכיר.

אבל כל זה הרבה פחות אפקטיבי מכיוון שגמירה נשית אינה מובנת מעליה גם ככה. לכן, בשביל מקסימום מיינדפאק, חשוב לפני שמתחילים לשחק במניעה להבהיר שאתה לחלוטין יכול לגרום לה לגמור. שאתה יכול לגרום לה לגמור כשאתה רוצה, שאתה יכול לגרום לה לגמור עד שהיא לא תוכל יותר, שאתה יכול לגרום לה לגמור עד שלא תשאר שארית ספק, עד שהיא תתחנן שתפסיק. בשלב הזה גם אפשר להתחיל לתרגל את הקישור של גמירה להוראה לגמור.

קמתי היום עם קצת געגוע לתקופות שבהן היה לי צעצוע לשבור לאט לאט, לאורך זמן.

זהו סיפורו של הסקס הבדסמי האחרון שלי. 

זו היתה תקופת מבחנים מאוחרת, לפני שנה או שתיים. מישהו החליט שצריך לסגור את הספריה ב20:30, כאילו שזו שעה סבירה לסטודנט בתקופת מבחנים ללכת לישון. מפה לשם אני, סטודנט זקן ומיומן בהכל חוץ מהחומר, נזכרתי באיזה חלל למידה מהאוניברסיטה שכחה מקיומו. היינו לומדים שם, אני והיא, עד שהיה נמאס. ואז היא היתה לומדת ממני עוד קצת דינאמיקה של נוזלים. 

באותו יום גיליתי שהגיעה עונת האפרסקים. הג׳וסיים האלו, שמשאירים את הפרצוף מלוכלך כמו אחרי כוס טוב. לקחתי שניים, אחד לי ואחד לה, והלכתי למקום הרגיל.

סיפרתי לה שהבאתי כאלו, החלפנו קצת הא ודא ואז בלית ברירה התיישבנו ללמוד. הצקתי לה קצת פה ושם, נו, אתם יודעים. דקירה במותן, ליטוף ירך, נשיקה בראש, כל השיט הקאנוני. סטודנט וותיק אמרנו. 

קיצר, לא נתכנסנו כאן בשביל שאספר לכם על גיאומטריה דיפרנציאלית, זיון השכל הזה בפרטי. באיזשהו שלב נהיה קצת מאוחר ולשנינו קצת התחילה להגמר הסבלנות. היא כבר עברה לרבוץ עם הטאבלט על איזה פוף. היא היתה די טובה להעמיד פני עסוקה, למרות שהכרתי אותה וידעתי שבשלב הזה היא עובדת על שנינו. לא זוכר מה הייתה שרשרת המסקנות, אבל החלטתי לדגדג אותה.

"דייייייי"

"תפסייייייק"

"רשע!!!!"

"🥺🥺🥺🥺🥺🥺🥺" ועוד קולות סאביים חמודים נשמעו למרחק. אין ספק, בקיאה בחומר. 

כמובן שהחלטתי לא להפסיק. הרמתי את השמלה שלה, התפעלתי לשניה, ואז התחלתי לכפכף את התחת המרהיב שלה כהוגן. מדי פעם לחפון, להעביר כמה אצבעות על הכוס, שכמובן הסגיר את כל מה שצריך, אולי לצבוט איזו פטמה. כאן היא כבר הפסיקה להוציא מילים, מעופפת בהרצאה. חצופה.

כשנמאס לי, והשתכנעתי שהתחת שלה כהה מאפרסק, החלטתי שהגיע הזמן, וזיינתי אותה, שם, על אותו פוף ציבורי שכוח אל. 

סיימנו, כירבלתי אותה, ליטפתי לה את הראש, אולי אמרתי איזשהן שטויות, אני כבר לא זוכר. אני כן זוכר את הרגע שהיא התחילה לקבל חזרה את היכולת לדבר. 

"...רשע...פיצוי...."

-איזה פיצוי את רוצה?

"... אפרסק..."

-חכי לי על הברכיים, שניה חוזר

הלכתי, לקחתי את האפרסק, התיישבתי על הפוף מולה, היא היתה נורא יפה על הברכיים מולי. למה נשים תמיד כל-כך יפות על הברכיים עם הpuppy eyes האלה שלהן? לא משנה. אם כבר puppy eyes, היא לא תאכל עם הידיים, נכון? אכלה מהיד שלי כמובן. ליטפתי לה את הראש, עוד קצת "כלבה טובה ❤️" או מה שזה לא היה. נשיקה. 

ואז הבנתי שהיד שלי דביקה, בעיקר מאפרסק, כנראה קצת כוס. הסתכלתי על היד, הסתכלתי עליה, היא הבינה. מצצה אצבע אצבע כאילו שהן מכוסות במיץ אפרסק מתוק או משהו. התכרבלנו עוד קצת.

עברו שנה או שתיים, ואני עדיין קצת מתחרמן מאפרסקים.

'תולתול, היית בת הזוג הכי גרועה שהיתה לי, אבל היה בך גם זהב. לצערי לא הצלחתי להתקרב אליך באמת, אבל אני מתגעגע לפעמים בכל זאת.