הבל הבלים

פעם חשבתי לעצמי שזה די חבל שלמעשנים יש את האקט של "לצאת לעשן", שהוא אקט חברתי מנחם ומחבר שכזה, ולכל השאר אין. במשך כמה שבועות הייתי בא ללימודים עם כמה גזרים וקולפן בתיק, ומציע לאנשים לצאת לגזר איתי.

לאחרונה מצאתי את עצמי מנהל לא מעט התכתבויות כאן. רובן המוחלט לא הוביל לכלום, אבל היו כלכך הרבה מהן, שאני מרגיש די שחוק מהעניין. להתחיל עוד שיחה מרגיש ממש רחוק - שוב לנסות להכיר, ללמוד איך היא כותבת ומה היא חושבת על דברים ומי היא כבן אדם וכו' [רק כדי שהיא תעלם באמצע שיחה ולא תשוב עוד] - אני מרגיש שאין בי את ההתלהבות לזה שהיתה לי כשחזרתי לפה. אולי היא תשוב בעתיד, אין לדעת.

מתוך כל זה נברא בי סוג של צורך, אולי פנטזיה. היא בערך as vanilla as it gets, ואני מוצא המון נחמה בתסריט הזה, שרץ לי בראש כבר כמה ימים. לפעמים אנחנו חולקים פרי, לפעמים קורעים לחצי איזה מאפה ויושבים על ספסל בחוץ בכפור במיעילים עם קפה. ברוגע, בשקט, עם די מעט שיח. just being human together. אולי נדבר, אולי זה אפילו יהפוך לשיח עמוק ומעניין, ואולי לא. נשב שם, אני והיא, נאכל את הקרואסון המזורגג שלנו, נחליף איזה חיוך, מהסוג שיש בו הכרה בכאב של הצד השני, אבל גם שמחה אמיתית, ונפרד לדרכינו.