אני שפחה. אני נושאת את התואר הזה בגאווה, מתוך בחירה, מתוך כניעה מודעת. אני יודעת מה זה להיות בשליטה, מה זה להרגיש שייכת, מה זה להרגיש נראית. אבל יש דבר אחד שלא מצליח להשתלב בעולם הזה – התעלמות.
ה־silent treatment שאתם נותנים? זו לא משמעת. זו לא ענישה. זו לא דינמיקה. זו בריחה. זו חולשה במסכה של כוח. כשאתם בוחרים לשתוק, אתם לא אדונים – אתם פשוט נעלמים. אתם לא מציבים גבול, אתם מוחקים אותי. וזה לא קינקי, זה אכזרי.
אם משהו בי הפר את ה־protocol, אם חציתי גבול, אם פגעתי – יש דרכים לתקן. יש discipline, יש correction, יש שיחה, יש מבט. אבל שתיקה? שתיקה היא לא חלק מהחוזה. היא לא חלק מה־consent. היא לא חלק מה־aftercare. היא פשוט ריק.
אני שפחה, לא שק אגרוף רגשי. אני נכנעת מתוך עוצמה, לא מתוך חולשה. אני לא כאן כדי שתשתמשו בי ואז תשתקו כשלא נוח לכם. אני לא כאן כדי שתגרמו לי "לחשוב על מה שעשיתי" בלי להסביר, בלי להדריך, בלי להחזיק. זה לא dominance, זה emotional manipulation.
התעלמות היא לא גבול אדום – היא חור שחור. היא שואבת את כל התחושות, את כל הביטחון, את כל האינטימיות. היא מוחקת את ה־bondage, את ה־trust, את ה־submission. היא משאירה אותי לבד, בלי מילה, בלי מגע, בלי סיבה.
אז אם אתם אדונים אמיתיים – תתנהגו בהתאם. ואם אתם רק מחפשים את הסיפוק שבשליטה בלי לקחת אחריות – תנו לי את השקט שלכם, ואני אקח אותו הלאה. כי שפחה אמיתית יודעת מתי להיכנע, ומתי לקום