מה לעזאזל

היום נרדמתי על ההגה.

זה מוזר, אני יודעת.

אבל אחרי לילה עם שינה רעועה, עצבים בעבודה ונסיעה של חצי שעה שכוללת בתוכה בעיקר פקקים, אני יכולה להבין את עצמי.

רק לשנייה נרדמתי.

אפילו לא עצמתי עיניים.

ובלי לשים לב, אני דוהרת לכיוון רכב אחר במהירות, בזמן שאצלו האורות האדומים דולקים.

פאק.

שברתי את הבלמים ברכב, וככל הנראה גם את הרגל שלי, אבל העיקר שלא התנגשתי בו.

זה היה כל כך מפחיד.

אז התקשרתי אליך.

למה?

לעזאזל, אני לא יודעת למה.

לדבר עם מישהו במקום להירדם ולהרוג את עצמי בטעות היה נשמע כמו פיתרון הגיוני.

למה דווקא איתך?

אני לא יודעת.

אתה עדיין המקום הטבעי שלי.

האצבעות חולות הסינסתזיה שלי מקלידות את המספר שלך מבלי לחשוב (הרי, זה לא שאני יכולה לשכוח אותו, נכון? הלו סינסתזיה).

החלטת לספר לי כמה שהכל חרא, אבל שאתה מנסה להמשיך.

אני גאה בך.

החלטת לספר לי שחזרת להיא מלפני כמה שנים, כדי להגשים איתה את כל הפנטזיות שלך.

זה משמח אותי.

החלטת לומר לי שאתה מתגעגע.

שאתה אוהב.

אבל שאתה לא רוצה לשמוע ממני יותר.

תזכירו לי שוב למה לא הרגתי את עצמי קודם לכן?

נכון, נזכרתי, הרכב דיי חדש.

ואתה לא שווה את המחירון.