|
|
|
קח אותי
תפוס בי
חזק
עמוק
עם הציפורניים.
הרם אותי
גרום לי לרחף
להרגיש מעל הכל
מעל כולם
להיות בעננים
עיוורת לעולם
ואז
שחרר
זרוק אותי
ישר אל הרצפה
הטח אותי אל האדמה הקרה
נפץ אותי לרסיסים
שבור אותי
כאילו שלא עשית זאת בעבר.
ואחר כך תביט בי
ותשאל בתמימות
"למה את לא סומכת עליי?"
נו באמת...
לכל אדם בחיינו יש תפקיד.
לחלק יש תפקיד גדול
לחלק קטן
אבל אין אדם בלי השפעה.
לבחור האחרון שיצאתי איתו היה תפקיד
להתקין לי חוסם פרסומות בטלפון
(כי אני טכנופובית)
הבחור שלפניו
לימד אותי לא להתפשר על עצמי
ואחד לפניו
לימד אותי לאהוב מהכאב.
התפקיד של החדש אצלנו במשרד
הוא להוריד ממני עומס
ושל החדשה שהגיעה לפניו
להצחיק אותי עד כאב.
התפקיד של החברה שאני פוגשת מחר
הוא להראות לי שיש עוד אנשים טובים
והתפקיד של החבר שבא איתה
לצחוק איתי על דברים מטופשים.
נשארה שאלה אחת לא פתורה.
אם הוא כבר לא חלק מהחיים שלי
כנראה שסיים את המשימה שלו אצלי.
אם כך
אז מה היה התפקיד שלו?
חשבתי על זה המון.
אולי הוא בא ללמד אותי דברים חדשים.
לא לא...
זה פשוט מדי.
אולי הוא נועד להזכיר לי שמגיע לי יותר.
גם זה כללי ברמות.
אולי הוא נועד לנטוע בי ביטחון.
אין מצב
היה לי ביטחון לפניו.
אולי הוא בא בשביל ללמד אותי רוסית.
לא נו
זה גם לא זה.
מה התפקיד שלו לעזאזל?
חשבתי על זה המון
ואז
בנסיעות רכבת שגרתית
ספוטיפיי הקפיץ לי שיר
שהוא לא הקפיץ לי מעולם
ולפתע
הבנתי הכל.
את השיר הזה הוא הקדיש לי
ביום שבו סיימנו את הקשר.
ובכנות?
אף פעם לא הקשבתי לו.
הכרתי את המילים של הפזמון
והרגשתי שזו הסיבה.
היום כתבתי תוך כדי שהשיר הזה התנגן
ולראשונה
הקשבתי למילים.
יותר מפעם אחת.
ואז הבנתי את תפקידו.
הוא לא סתם נכנס לחיי.
הוא נכנס כדי ללמד אותי שיעור.
שיעור על אהבה
על קנאה
על אמון
על אמת ושקר.
על מי שאני
ועל מי שאני צריכה.
תנו לי לסכם לכם את מה שנדרש לי שנים ללמוד.
אני אולי אף אחת
אבל אני אינסופית.
אני מי שאני
ואני צריכה אותי.
ויותר מהכל
הוא לימד אותי שיש אהבה
שיכולה להיות מסוכנת
מרוב שהיא חזקה ועוצמתית.
עם כוח גדול באה אחריות גדולה
ולא כל הנוצץ זהב.
אם היינו נשארים ביחד
היינו הורגים אחד את השנייה.
מוקדש לארוסי לשעבר.
תודה לך על מה שלימדת אותי.
מכירים מחשבות שווא?
תופעה פסיכולוגית סופר מעניינת
של אנשים שחושבים שדברים קורים במיוחד להם.
אנשים שבטוחים שהם המשיח נגיד
או שהם חייזרים בתחפושת.
יש מלא סוגים.
היום אדבר על הסוג בו אני לוקה.
מחשבות שווא של יחס.
כשאנחנו רואים משהו ומרגישים
כאילו זה מופנה ישירות אלינו
"הקריין בחדשות פונה אליי"
או
"אלוהים שלח לי סימן"
זה קלאסי מחשבות שווא של יחס.
ככה אני מרגישה.
כשאני קוראת בבלוג שלו
ממש כאן
אני מרגישה שהוא כתב אותו
עליי.
אליי.
איזה מטומטמת.
למה קוראים לזה מחשבות שווא?
כי הכל בראש שלנו.
דלוזיות מופרכות.
אין בסיס מציאותי.
הכל בדמיון.
לא.
הוא לא חושב עליי.
וגם אני צריכה להפסיק לחשוב עליו.
חולת נפש.
חלמתי עליו.
וזה היה מפחיד.
לא מזמן
כשעוד דיברנו
והאמנתי שאצליח לסלוח לו
הוא ביקש שאתן לו הזדמנות נוספת לאהבה.
זו לא הייתה אופציה מבחינתי.
הפסקתי לאהוב אותו מעט אחרי שעזב
וממש לא רציתי לאפשר לו פתח.
הוא רצה שניפגש
שנתנשק
שנעשה אהבה
ואני צחקתי בקול
ואמרתי לו
שהוא לא ישיג ממני שום דבר כזה
לפחות לא בהסכמה.
אם הוא ירצה להרגיש את הגוף שלי
או את השפתיים שלי
הוא יצטרך לאנוס אותי.
כן.
השתמשתי במילה הזו.
כל מה שהוא ירצה לקחת ממני
יהיה באונס.
עכשיו עשיתי שנ"צ
כמו כל יום שבת
וחלמתי על זה.
חלמתי
שאני פוגשת אותו
וחלמתי
שהוא אונס אותי.
לא רציתי את זה
אבל הגוף שלי לא הביע התנגדות.
להיפך.
הגוף שלי רצה את המגע שלו.
כשהוא תפס בראשי והצמיד אותו מטה
יתר הגוף שלי התגייס כדי להרים אליו את הישבן שלי
להגיש לו את הכוס שלי
ובעוד שפתיי אמרו בלחש
"אני לא רוצה"
הוא לעג וענה
"אבל הגוף שלך רוצה".
זה היה מלחיץ.
לפעמים הדברים הקטנים
אלו שיעלו לנו חיוך על הפנים.
אם קראתם את הפוסט הקודם
אתם יודעים שהייתי בדאון.
אולי בצדק
אולי לא
זה לא משנה.
מה שמשנה זה
שהלכתי לקניות
ומצאתי את זה
בשביל בחורה כמוני
שבחיטוב כל כך אינטנסיבי
זה משמעותי.
ישר לקחתי כמות גדולה
שיהיה לי בבית :)
אני יודעת שהרוב חושבים שהוא מגעיל
אבל בעיניי הוא טעים כמו הרגיל.
לא מרגישה הבדל.
אבל הגוף יודע שיש הבדל.
קלוריות.
חיפשתי אותו שוב ושוב
אינספור מקומות
ואין למצוא אותו.
היום מצאתי
אז אני קצת יותר שמחה עכשיו :)
מחכה כבר ליהנות ממנו.
בכנות?
האמנתי שיש בי את היכולת לסלוח לו
על כל מה שקרה
לפני כל כך הרבה זמן.
אני כבר לא שם.
אני לא מרגישה אליו כלום
אז בתום ובתמים
האמנתי
שאני יכולה לסלוח ולשכוח.
אז חשבתי...
האמת היא
שזה לא באמת יצא לי מהראש
תחושות הכאב
הבגידה
השריטה
היא מלווה אותי כל כך הרבה קדימה.
היא באה אחריי לכל קשר שהיה לי מאז.
זו לא הייתה בגידה אמיתית
הוא לא היה חייב לי כלום
אבל מאז שזה קרה
אני מרגישה שעולמי היטלטל
ושכל מה שהאמנתי בו
קרס.
כל פעם שאני חושבת על העניין הזה
תחושת גועל עולה בי.
אני נזכרת ומשחזרת
לעיתים שוכבת במיטה
מביטה לתקרה וחושבת
מה היה יכול להיות אחרת
אם הדברים לא היו מגיעים לשם.
אני רוצה להאמין שדברים מסוימים היו שונים
אבל בפועל
זה היה רעל ישר לוורידים
כל מה שקרה שם
מהרגע הראשון
ועד עצם היום הזה.
חשבתי שזה מאחוריי
אז אני יכולה לדבר איתו
ממש כמו פעם
אבל אני מוצאת את עצמי שוקעת לשם שוב
לתחושות הרעות.
האהבה לא משחזרת את עצמה
גם לא החברות שהייתה.
רק השנאה
הכעס
הזעם.
איש לא יכול להבין
את מה שבאמת היה שם.
את האמונה העיוורת
וביום שהיא התנפצה
את אובדן האמון שליווה אותה.
האמנתי שאוכל לסמוך עליו שוב
לתת בו אמון
לקרוא לו חבר
שותף סוד.
אבל אני לא מצליחה!
ניסיתי
אוי כמה שניסיתי
אין בי את היכולת לעשות את זה.
הוא מבקש שאעניק לנו סוף טוב
אבל בכנות?
לא לכל הסיפורים יש סוף טוב.
זר לא יבין זאת.
בא לי ללבוש שמלה.
אבל בשונה מבלוג של גברים חובבי ניוש
(בטוחה שכולכם תהיתם לרגע מה לעזאזל קרה פה עכשיו)
לי יש את האפשרות ללבוש שמלה
בלי שזה ירים גבה לאנשים.
אני אישה
יש לי את היכולת ללבוש שמלה
בלי שאנשים ירגישו שזה לא מחליק להם בגרון.
שמלות זה נהדר.
כיפי
משוחרר
אוורירי.
אני אוהבת שמלות.
העניין הוא
שבשביל ללבוש שמלה
אני צריכה סיבה.
אני רוצה לידי גבר.
אבל לא סתם גבר
אלא גבר אמיתי.
להיות גבר זה לא רק להיות זכר.
גבר בעיניי זה כל כך הרבה מעבר
ואני מצטערת אם זה פוגע במישהו
אבל כן
יש גם קשר ללבוש.
אני רוצה גבר שלובש בגדים רשמיים
חולצות מכופתרות בשגרה
באירועים אפילו חליפות.
זה יותר מדי לבקש?
אולי הסטנדרט שלי לא ריאלי.
אבל לעזאזל
כשאני רואה את הפרופסור שלי
מסתובב עם חולצה מכופתרת
מכנס מחויט
ונעלי אלגנט
ולידו עומדים פרופסורים נוספים
עם חולצות מצוירות
מכנסי ברמודה
ונעלי שורש
דאמ
פלא שאני חושבת שהוא הכי רציני שם?!
אולי אני הבעיה
אבל גם אם כן
פאק איט
חייבים להיות עוד גברים שמתלבשים טוב.
מישהו צריך ייעוץ לבוש?
הדבר הקשה ביותר בחורף
(עבורי לפחות)
זה להתלבש.
רגע
מה?
קשה להתלבש?
כשכל כך קר בחוץ?
כן.
מאוד.
ואני אסביר.
כשאני בחורף
אני מחפשת להתחמם.
במיוחד אחרי המקלחת
כשהגוף יצא מהמים החמים
היישר אל האוויר הקר.
הדרך הקלה ביותר זה בגדים.
אבל איך אפשר?
כשאת שמה תחתונים
וזוג ידיים מוריד אותם.
אני נאבקת בתחתונים האלו כמה וכמה פעמים
והם יורדים כמה וכמה פעמים.
לא משנה!
אני אשים חולצה ודי!
ואני לובשת אותה
אבל היא מיד יורדת שוב
זוג ידיים נאבקות בי.
אני לא מבינה למה.
קר לי.
אני רוצה להתחמם.
"את חושבת שאת צריכה בגדים כדי להתחמם?"
הוא שואל אותי
"בשביל מה אני כאן?"
אני מחייכת.
אתה לא אמור לחמם אותי.
אני ילדה גדולה.
אני אסתדר.
הוא מחייך אליי ולוחש
"את באמת חושבת שאני עושה את זה בשבילך?"
פנטזיות של חורף...
זה ממש פוגע בי.
אני בלתי נראית
תמיד הייתי כזו.
זה אף פעם לא ממש הפריע לי.
נהניתי מהצללים
אוהבת להרגיש שלא רואים אותי
עד שאני לא בוחרת להראות את עצמי.
מתי מתחילה הבעיה?
כשזה לא מתאים לאנשים אחרים.
אין תמונות שלי בבלוג.
יש תמונה של כף היד שלי
(שמאל עם הקעקוע חחחח)
ויש תמונה של הירכיים שלי חבולות
(איך אני אוהבת סימניםםםםםם)
מה אין?
פרצוף וגוף.
למה?
בואו נדבר על זה רגע.
נתחיל בפרצוף.
דיי הגיוני.
לא מתחשק לי לחשוף את עצמי לכל אחד.
יש פה כמה אנשים שראו תמונות שלי
או פתחו איתי וידאו
ויש כמה שאפילו נפגשו איתי
וראו את החיוך שלי במו עיניהם.
לא משהו לדעתי
אבל אני לא העניין כאן.
הם לרוב חיבבו את החיוך הזה.
הזכות הזו שמורה
לאנשים עליהם אסמוך מספיק.
עכשיו לגוף.
הגוף שלי לא שווה הרבה.
שמנה מאוד
מקועקעת
חבולה
לא וואו.
מתישהו כן אעלה תמונת גוף.
כנראה כשאעשה שפגט.
אז בטח גם אהיה חטובה מספיק כדי לא לרצות להקיא כשאני מביטה בתמונות שלי
או לא לפחד לעבור מול מראה מבלי שהיא תישבר
אבל זו באמת שלא הנקודה.
הנקודה היא מה קורה
כשאנשים רוצים לראות משהו
שלי אין עניין לחשוף.
ניסיתי לנהל פה שיח חברותי
עם אדם שעניין אותי.
מהר מאוד הוא דרש
תמונה או ביי.
ניסיתי להבהיר
שאין לי עניין להכיר אותו בפן המיני או הרומנטי
אלא באתי רק להרוויח שיח חברי.
הכעס שלו עלה שלב.
"תמונה או חסימה"
הוא הציב לי עובדה.
נחרדתי.
מי מתנהג ככה?!
כתבתי הודעה מפורטת ובה התנצלתי על העובדה שגרמתי לו להרגיש לא בנוח
(כי זה כנראה מה שקרה)
ואיחלתי לילה טוב.
הוא בתמורה
חסם.
חסמו אותי פה הרבה.
חצי כלוב חסם אותי כבר
לא באמת מפריע לי
עוד אחד פחות אחד.
אני אישית עדיין לא חסמתי איש
אבל אני מקרה חריג.
פשוט לא הבנתי
למה ככה?
לילה טוב זה סימן מוסכם לסיום השיח
לא התכוונתי להמשיך משם הלאה.
החסימה באמת הייתה הכרחית?
הרגע מישהו שאל אותי
למה אני אוהבת להכיר פה אנשים.
עניתי לו
שפה לא שופטים אותי לפי מראה
מכירים אותי כאן לפי מי שאני
לפי הבלוג שלי
לפי האופי שלי.
לאף אחד לא אכפת כמה אני מכוערת.
פה אני יכולה להיות יפה מבפנים.
רק חבל שכולם בוחרים לברוח מזה.
התלבטתי האם לשים תמונה אחרי השיחה איתו.
סתם
עניין של עיקרון.
בסוף החלטתי שלא.
בכל מקרה לא רציתי להתחיל איתו
ואם לא היה בכבודו להכיר את האופי שלי
אני לא מעוניינת שהוא יכיר בגופי
ובטח שלא בנשמתי.
אתם מפרסמים תמונות שלכם?
בעיניי זה פתטי
לא לנשום בתוך שמלה.
ואני אסביר.
יש לי חברה מהתיכון
שהיום היא מעצבת שמלות בעיצוב אישי.
לאחרונה התחילה גם עם שמלות כלה.
יש לה שמלות מהממות ויפות
אבל זו באמת לא הנקודה כאן.
הנקודה היא
שהיא תעשה הכל
כדי לשמח את הלקוחה שלה.
איתנו בתיכון למדה עוד בחורה
שאתמול התחתנה עם בחיר ליבה.
כן כן מזל טוב וזה
אבל זו לא הנקודה.
אני רואה את התמונות
רואה את הסרטונים מהאירוע
ומזדעזעת.
השמלה מהממת
אבל הכלה לא נושמת.
את השמלה עיצבה החברה שלי
ולתחושתי
מה שקרה זה
שהכלה
שהיא לא רזה במיוחד
רצתה להיראות יותר רזה
ביום החשוב בחייה
ודרשה מחברה שלי
לעצב לה שמלה בהתאם.
אף אחת מהן לא מסתירה את זה!
יש סרטון שבו חברה שלי מהדקת עליה את המחוך.
העולם השתגע?!
גברת
תנשמי
את מתחתנת היום
הוא לקח אותך כשמנה
הוא לא יברח אם יראה אותך עגולה.
ואם רצית להיראות יותר רזה
היה לך זמן.
כן
גם את סרטון הצעת הנישואין ראיתי
הוא היה לפני שנה.
יכולת לרדת במשקל בשנה הזו
בחרת שלא.
בחרת להיחנק בחתונה שלך.
רואים את זה על הפרצוף שלך.
ועכשיו
שאלה שמופנית אליכם
אנשי הכלוב
כי אולי חוכמת ההמון תסביר לי משהו.
נשגב מבינתי להבין
למה אנשים תמיד בוחרים בדרך הקלה?
את יודעת שזה שקר
החתן יודע שזה שקר
הקהל יודע שזה שקר
את מי בדיוק את מנסה לרמות?
ממתינה לתשובות.
