לפני חודש. יום שלישי, 5 במאי 2026 בשעה 14:31
כל מה שלא הספקתי לומר
אני אכתוב לך כאן.
למה?
כי כאן אתה לא תקרא
לא תדע
ונוכל להמשיך הלאה.
ובעוד כמה שנים
כשאעשה בינג' על הבלוג שלי
אראה את הטקסט הזה
ואהיה המומה שהוא נכתב.
אבל עד אז
אני חייבת לשחרר את שעל ליבי.
(אזהרה - פוסט ארוך)
נתחיל מהסוף.
אני חושבת עליך יותר מדי לאחרונה.
אני מסתובבת במקומות שהיו שמורים לנו
וכל מה שעולה לי זו תמונתך
מימים אחרים
ימים קסומים
שבהם הכל היה טוב
הכל היה אחרת
שהיינו מסתכלים ואומרים
שאני ואתה זה לנצח.
בימים שבהם האמנו
שנגמרו התקופות של שברונות הלב
ושהנה
מצאנו את החצי השני.
אז טעינו.
משהו בי כועס
פגוע
ולעולם לא יסלח לך
על זה ששמרת ממני בסוד
את איך שאתה באמת מרגיש.
משהו בי כועס גם על עצמי.
יכולתי לשמור על השקט.
הרי לא רצית לדבר
ולא רצית לשתף
יכולתי להחליק את זה
מי יודע?
אולי היינו עוד ביחד
אולי זה לא היה מתפוצץ.
אבל...
באיזה מחיר?
היינו נובלים
מתפוררים
האהבה הייתה הופכת לאיבה
מה ההבדל?
בסך הכל אות אחת.
משהו בי רוצה שתחזור.
שתתקשר ותגיד שאתה מצטער
שאתה יודע שהרסת הכל
ושאין איך לחזור אחורה
כי באמת אין.
אבל באותה נשימה
המשהו הזה
רוצה להחזיר את הגלגל לאחור.
לשכוח
לחזור אחורה בזמן
אל התקופה בה הדאגה הכי גדולה שלנו
הייתה מי יעשה את הכלים בערב
כשבסוף היינו עושים אותם ביחד
כי בשבילנו זה היה סתם עוד זמן איכות.
אני מתגעגעת לקרוא לך.
סתם ככה
לצעוק את שמך בין החדרים
וכשאתה מגיע לומר לך שאני אוהבת אותך.
אתה היית שונא את זה
ובו זמנית אוהב את זה כל כך.
גרמתי לך להרגיש אהוב
החזרתי לך את התקווה באהבה
וכן
אני כועסת
כי איך
איך יכולת לפקפק?!
אני לא מצליחה לצפות בסדרות שלך.
כל אלו שעצרנו באמצע
שלא הספקנו לסיים
כל אלו שמותחות אותי
אבל אין לי יכולת מנטלית להמשיך.
הטבע של הסדרות האלו
היה אני ואתה
בארוחת ערב שבישלנו.
לפעמים יחדיו
לפעמים אחד בישל לשני
ולפעמים סתם להוציא קופסאות מהמקרר.
העיקר שאנחנו ביחד.
אי אפשר היה להתחיל לאכול לבד.
זה היה לא בסדר.
לא יכולתי לאכול בלעדיך
אבל אם אני התעכבתי רציתי שתאכל
ושלא תחכה לי.
אבל אתה הרגשת כמוני בדיוק.
לכן הארוחות שלנו
היו גם כן זמן איכות.
אני כבר לא אוהבת אותך.
אני חושבת.
אם ניפגש ברחוב
איך ארגיש?
כעס? כי הרסת הכל.
געגוע? כי להיות בלעדיך עדיין זר לי.
רחמים? כי אין לך אותי.
ואף פעם לא תהיה שוב.
אני תוהה אם אתה מתחרט
אם אתה מבין שזה היה תהליך הפיך
שזה היה יכול להיות אחרת
אם אתה היית פועל אחרת.
וכן
אני מאשימה אותך
כי אתה האשם.
אני לא מתנערת מהאחריות שלי
אבל אתה האשם כאן
ועל זה אני נוטרת לך טינה.
אני מרגישה שהיה יכול להיות אחרת
אבל לא היה.
היה כמו שהיה בסוף.
ואת זה צריך לקבל.
אני יכולה להמשיך לשאול את עצמי
איך
ומתי
וכמה
ולמה
אבל בינינו
למי זה יעשה טוב?
בטח שלא לי.
אז אני משחררת הכל
בקבלה
בהבנה
ובמבט קדימה אל האופק.
מייחלת לרגע בו ארגיש כך שוב
חיבור כה מיידי
עם אדם זר.
קליק שאין כמוהו.
אהבה ממבט ראשון.
מוקדש לאחד שלעולם לא יקרא.
